שמואל, בן פרידה ויעקב, נולד ביום ו' באב תש"י (20.7.1950) בתל-אביב. הוא סיים את לימודיו בבית-הספר היסודי "הבונים" בתל-אביב, ואחרי-כן המשיך וגמר את לימודיו בבית-הספר התיכון ט' בתל-אביב. שמואל היה מסוג התלמידים שכל מורה היה רוצה למצוא בכיתתו. כבר בבית-הספר היסודי הבחינה המורה בטוב לבו וברצינותו והייתה מושיבה על ידו את התלמידים ה"סוררים", כדי שתוכל לנהל את השיעור בשקט ובהקשבה. שמואל היה משקיט אותם ולא עונה להם, כאשר פנו אליו בשעת השיעור, ולמרות שהפריעו לו, לא חשב אפילו לבקש את המורה להחליף מקום, כי רצה למנוע ממנה סבל וטרדה. שמואל היה טוב לב מטבעו, ולא היה צורך להסב את תשומת לבו כדי שיקום באוטובוס, לפנות מושבו לאדם מבוגר, שכן עשה זאת כדבר המובן מאליו. כשהיה בן עשר שאלו אותו אם הוא אוהב כסף, והוא ענה: "כן, בשביל לתת לאחרים, הנזקקים לו". על שמואל בבית-הספר התיכון כתב מחנכו במכתב תנחומים למשפחתו, אחרי נפילתו: "הכיתה שבה למד הייתה גדולה באוכלוסיית תלמידיה ובעלת מתח חברתי רב, שנבע מאי-שוויון ברמת התלמידים ומתחרות הבלטת "חברמניות" יתרה. כל אלה יצרו קשיים בחינוך הכיתה ובניהול השיעורים בה. אבל שמואל היה שונה מרוב התלמידים, כאילו לא שייך למסגרת הזאת. על רקע כיתתו הגועשת בלט שמואל בשלוותו הבלתי-רגילה, שהייתה מהולה לפעמים בחיוך מבויש של השתתפות בצער, צערו של המחנך. קשיי הזולת, ובמקרה זה של המורה, נגעו תמיד ללבו והוא היה מוכן לעזור. לעתים פניתי לתלמידים מסוימים בכיתה וביקשתי מהם לעזור לתלמיד זה או אחר בהכנת השיעורים, בהסברת החומר וכו'. לשמואל לא הייתי צריך לפנות כלל, כי הוא היה ידוע בהושטת העזרה לכל מי שיחפוץ בה. טוב לבו הקנה לו ידידים רבים, ויושר לבו יצר לו מעמד מיוחד בכיתה. הוא היה מעין שופט בלתי רשמי, הפוסק בסכסוכים ומיישר את ההדורים. יודע אני כי ניתן לומר, ללא שמץ של מליצה ריקה, כי עם מותו נהיה עולמנו דל יותר, שהרי דוקא בזכותם של אותם מעטים אצילי-הנפש, ששמואל נמנה עמם, יש מן היופי וממידת הרחמים והחסד בעולם זה. נפילתו של שמואל במערכה ממצה את דרכו בחיים. הוא הקריב את היקר לו ביותר – את חייו, למעננו, כדי שנוכל להמשיך לחיות, להוליד, ליצור ולבנות. יהי זכרו ברוך". שמואל היה חובב מוסיקה והרבה לנגן בעתות הפנאי. אהבתו למוסיקה לא הייתה מוגבלת לתחום אחד. הוא אהב מוסיקה קלסית, ג'ז ופופ, ואף סיים קונסרבטוריון בלימוד נגינה באקורדיון. שמואל גויס לצה"ל במחצית אוגוסט 1968 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס תותחנות טנקים ובקורס מפקדי טנקים, הוצב בחטיבה 7. הוא היה חייל לדוגמא בהתנהגותו ובמסירותו לכל תפקיד שהוטל עליו. הוא השתתף במלחמת ההתשה בחזית תעלת סואץ ובקרבות בבקעת הירדן. גם בהיותו בצבא הצטיין בחוש-צדק ובטוב-לב, וכאשר ראה שנעשה מעשה עוולה, או חש שנעשה אי-צדק למישהו, לא היסס לומר את אשר עם לבו, אפילו בפני מפקד גבוה כמפקד החיל. במחצית אוגוסט 1971 שוחרר שמואל מהשירות הסדיר והוצב ליחידת מילואים. הוא נרשם ללימודים אקדמיים באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנה הראשונה למד כלכלה וסוציולוגיה, ובתום השנה החליף את לימודי הכלכלה בלימוד מדעי-המדינה. בשנה השנייה המשיך את לימודיו ויחד עם זאת התקבל למשטרת ישראל ושירת במטה הארצי בירושלים. את שעות הפנאי המעטות שבין הלימודים לשעות העבודה, הקדיש שמואל לחבריו הרבים והיה מבקרם ומשתדל לא לקפח אף אחד מהם. ביום הכיפורים תשל"ד בא לביתו בתל-אביב, כדי לצום ולהתפלל עם בני משפחתו בבית-הכנסת השכונתי. כאשר נודע כי פרצה המלחמה אותו יום, ושמואל טרם גויס, החליט להתייצב מיזמתו והגיע ליחידתו בצפון בכוחות עצמו. לאחר שהתארגנה היחידה, עלה כל הכוח לרמת הגולן כדי לבלום את התקפת הסורים. היחידה התפרסה בעמדות חסימה לאורך ציר הנפט, ובקרב שהתחולל ביום י"ב בתשרי תשל"ד (8.10.1973), באזור הכפר נפח, נפגע הטנק של שמואל וארבעה מתוך חמשת אנשי צוותו ושמואל בתוכם נהרגו. הוא הובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו הורים ואחות. לאחר נופלו הוענקה לו דרגת סמל-ראשון. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "שמואל שירת ביחידת שריון והיה אחד החיילים המצטיינים בה. אהבת הצדק, העליזות, הרגשת החובה והאחריות, היו תכונות שאפיינו אותו בימי שירותו הצבאי והן שעשוהו חייל למופת. שמואל היה אהוב על כולנו, מפקדיו וחבריו, ודמותו האצילה תשאר לעד בלב כל אלה שהכירוהו". משפחתו של שמואל הוציאה לאור ספר לזכרו, שכלולים בו מדבריו ומדברי חברים על דמותו.
