בן חנה וגד. נולד ביום כ"ח בתשרי תשל"ו (3.10.1975) בירושלים. שילה החל את לימודיו בבית-הספר היסודי "כפר הראה". בסיימו את כיתה ג' נסע שילה עם משפחתו לשליחות בקנדה, שם למד בבית-הספר "עץ חיים" בעיר טורונטו. כששבו לארץ, לביתם שבקרני שומרון, החל שילה ללמוד בישיבה התיכונית האיזורית "ישיבת השומרון", במגמה ההומנית. בסיום י"ב כיתות החליט להמשיך לישיבת-הסדר ועלה לחיספין שברמת הגולן, שם למד זמן קצר ב"ישיבת הגולן". נראה ששילה לא היה בשל דיו ללימודים בישיבה, ולא מצא בה את דרכו, לכן עזב והגיע למכינה הקדם- צבאית "עטרת כהנים" בירושלים, שם הספיק ללמוד מספר חודשים. תקופה זו היתה משמעותית מאוד עבורו; שילה התבגר והתחשל והקשר שלו לביתו ולמשפחתו התחזק מאוד, אולם בעיקר התחזקה אמונתו ושאיפתו להתקדם מבחינה רוחנית. על תקופה זו אמר: "למדתי שצריך להיות רציני". שילה היה אדם צנוע ושקט, שאינו מרבה במילים. הוא ניחן בידי זהב ובכשרון ציור; במו ידיו בנה לעצמו מיטה, שידה וכיסא. אהב את הארץ והרבה לטייל בין נופיה. קטן ממדים היה, אך בעל נחישות ומוטיבציה גבוהים. הוא חש תחושת שליחות והאמין בכל לבו כי עליו להיות מוכן למסור את נפשו למען עמו וארצו. על כן ביקש לשרת ביחידה קרבית ועמל ללא הרף על שיפור כושרו הגופני, נהג לרוץ ואף השתתף במרתונים. בכתב הוויתור על מעמדו כבן ישיבה הצהיר על רצונו להתגייס וביקש לקבל זימון לחיל הים או לצנחנים. בסוף חודש מרץ 1994 התגייס שילה לצה"ל, עבר מסלול מפרך של טירונות ואימונים שונים והוכשר כלוחם. הוא שובץ בפלוגת ההנדסה של חטיבת הנח"ל ועלה ללבנון לתעסוקה מבצעית, שם שירת במשך שלוש שנים קשות ומסוכנות. שילה נחשב ללוחם ערני ולפטריוט אמיתי, שחיוך תמידי נסוך על פניו. על אף היותו קטן וצנום היה לשילה כושר בלתי רגיל. חבריו למסעות סיפרו, שהשתדלו לא להיות עמו באותה קבוצה הנושאת את האלונקה, בגלל קצב ההליכה ששילה הכתיב. הוא יצר קשרים טובים עם חבריו לצוות והשרה אווירה נעימה ונינוחה בסביבתו, נהג להכין את המסדר המחלקתי בעת האימונים ולהקל בכך על חבריו. במהלך שירותו הלך שילה והתחזק באמונתו והחל להתעורר בו צימאון ללימודי תורה. היה זה רצון פנימי ואמיתי, שהתבטא בעת החופשות מהצבא, בביקורים שערך במכינה ובשיחות שקיים עם רבנים, בלימוד ספרי מוסר ומחשבה ובראיית המציאות דרך משקפיה של תורה. תקופה מסוימת התלבט אם להפסיק את שירותו ולחזור למכינה ללימודי התורה, אך לאחר נפילת חברו בלבנון התעקש לשוב לצוות ולהמשיך לשרת כלוחם ולדחות את המשך לימודיו. חבריו לנשק סיפרו על דרכו בשמירת מצוות, תוך הקפדה כי לא יהיה בכך ניצול והתחמקות ממילוי התחייבויותיו הצבאיות. בקו האחרון שימש כסמל בחדר המלחמה ובזמנו הפנוי העלה על הכתב את הגיגיו, בעיקר על עתיד ארץ ישראל, על החשיבות לקבל כל אחד ואחד באהבה, על אהבת הארץ ונופיה ועל ההתקרבות לקב"ה. כחבר נאמן ותומך נהג לבקר את המשפחות של חבריו לנשק שנפלו ולנחמן. במכתב להורים השכולים של חברו ישי שכטר, שנפל בלבנון, כתב שילה: "אי-הבהירות וחוסר ההבנה כואבים ולא נותנים מנוח, אך הם מכשירים אותנו לקלוט את האמת בכל בהירותה. אתם צריכים להיות חזקים, ומתוך האובדן להשיג את ההבנה העמוקה אשר בכוחה לרומם אתכם ואת המציאות לטובה אמיתית." שילה איבד גם את חברו הטוב אורי ביטון, שנהרג בלבנון. בימי השבעה דיבר עם החברים על מסירות הנפש ומשמעותה ובמכתב הפרידה לחברו כתב מעין צוואה רוחנית: "מתת מות גיבורים אשר כל אדם, לו היה יודע כי תילקח נשמתו בעודו צעיר, היה מייחל לכך – למות על קדושת ה', העם והארץ". שבועות ספורים לאחר שכתב דברים אלה, נפל שילה על הגנת העם והארץ. בערב של יום כ"ח בשבט תשנ"ז (4.2.1997) אירע אסון המסוקים, כששני מסוקי יסעור התנגשו מעל מושב שאר ישוב. שבעים ושלושה הלוחמים, שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון, נהרגו, וביניהם שילה. בן עשרים ואחת היה שילה בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין בקרני שומרון. השאיר אחריו הורים, ארבע אחיות – צופיה, נצחיה, תהילה-שרה והודיה-אסתר ואח – יצחק-אלחנן. מפקד היחידה בה שירת, כתב למשפחתו: "שילה היווה דוגמה ומופת לכל חבריו בצוות. חייל חרוץ, מסור ואמין, שתמיד הפגין מוטיבציה גבוהה. שילה, חדור אמונה בצדקת הדרך בה בחר, היה נחוש להגיע להישגים ולחתור לשלמות. גם כשהיה לקראת שחרור, לא הרפה שילה והמשיך להשקיע מעל ומעבר למען המשימה ולהצלחת היחידה". ידידי המשפחה הספידו אותו: "הפגנת הקשיחות שאינה מצליחה לחפות על רגישות אין קץ. רצינותך ההולכת ומתגבשת לעינינו, התעניינותך היסודית בכל נושא. הירידה לעומקם של דברים והצורך לברר רעיונות עד לשורשם. ולצד אלו, הכישרון המדהים לכתוב ולהביע את דעותיך ורעיונותיך!" העיתונות סיקרה בהרחבה את האסון ובכתבות שהתפרסמו הובאו קווים לדמותו של שילה. משפחתו הנציחה את זכרו בהכנסת ספר תורה על שמו לבית הכנסת הדרומי בקרני שומרון. בעיזבונו נמצאו הגיגים, מכתבים שכתב ויומן אישי. בדברים שכתב שילה ליום השנה הראשון לרצח ראש הממשלה רבין ז"ל, ניכר הכאב שחש על היות העם מפולג וקרוע: "אנו חייבים להגיע לרמה של הבנה, תבונה והתפשרות בין הצדדים. נוכל להגיע לדברים אלו רק על ידי שיתוף פעולה של כל הצדדים ובו בזמן לזכור מי אנחנו, מה מקומנו, מאין באנו ומהן השאיפות שלנו. אם נשים כל אלה על המשקל ואחר כך נקשיב כל צד לחברו, הלוואי ונוכל ונמנע דברים נוראיים כאלה בעתיד. יום זה קשה לי כמו לכולם ואולי אף יותר מכולם. ביום זה מהדהדות בראשי הסיבות לחורבנם של בתי מקדשינו. אני אזכור את היום הזה כיום חורבן לאומי". בערב לימוד לזכרו, שקיימה המכינה בעטרת כוהנים במלאת שנה לנפילתו, דיבר אביו של שילה ואמר: "אני חושב ששילה זכה במידה מסוימת לשלב את שני הצדדים של העוצמה הגופנית עם העדינות הרוחנית… בחודשים האחרונים, ואפילו בחודש האחרון, הגיעו אלינו סיפורים שלא נודעו לנו עד עתה, המלמדים עד כמה התרומם, השפיע והקרין על הסובבים אותו. בחורים המספרים כי שיחות שלו עמם חוללו אצלם שינוי וגרמו להם לשנות דרך חיים ולהשתקע בדרך של לימוד תורה וקיום מצוות. כל זאת עשה בצניעות ובשקט… כשאנו מתבוננים בדברים שכתב, אנו למעשה מגלים צוואה מפורשת והדרכה ברורה לנו כהורים, כיצד לקבל את גזירתו של הקב"ה"
