בן רחל ויוסף. נולד ביום י"ח בתשרי תשמ"ה (14.10.1984) באשקלון, בה גדל והתחנך. צדוק החל את לימודיו בבית-הספר היסודי הממלכתי-דתי "סיני". ילד ספורטיבי, שאהב לשחק כדורגל וכדורסל והיה חבר פעיל בתנועת הנוער "בני עקיבא". ככל שבגר, התבלט ביופיו החיצוני והפנימי כאחד ובהיותו אדם אוהב ואהוב. צדוק כיבד כל אדם ללא קשר לדעותיו, תכונותיו ומעמדו, והודות לאופיו הייחודי רכש חברים רבים מכל גוני הקשת. צדוק החל את לימודיו התיכוניים בישיבה התיכונית "צבי"ה" באשקלון וסיימם בהצטיינות כבוגר מחזור א' במגמה הביולוגית-פיסיקלית. וכך כתב בספר המחזור הרב יצחק וזאנה, מחנכו של צדוק בכיתה י"ב: "שוקד ומשקיע, איננו מרפה / אך אין הוא שוכח לצחוק בכל פה / זוויות, מספרים, / מחברות וספרים, / בעיטות, כדורים, / שירים, שערים. / קורטוב ציניות עדין ושנון / מצטרף גם הוא להשלמת הניגון / לעין מתבוננת, מעת לעת / חושף הוא הרהורים ולבטים של אמת". הישגיו המרשימים של צדוק זיכו אותו בתואר "בוגר מצטיין במחזור הלימודים בשנת תשס"ב", אותו הוחלט במשרד החינוך להעניק לו. בנימוקיה להחלטה כתבה הגב' רונית תירוש, מנכ"לית משרד החינוך דאז: "הצטיינותך והישגיך הגבוהים בלימודים הנם ביטוי למאמץ שהשקעת ברכישת ידע ומעידים על סקרנות, יכולת אישית ונחישות בהשגת המטרה. אנו מאמינים שמערכת החינוך, לאורה התחנכת, הנחילה לך בצד ההשכלה והידע גם ערכי תרבות, מוסר וחברה. אנו משוכנעים שתכונות אלה ימשיכו להנחות אותך בדרכך ויקדמו אותך במימוש שאיפותיך ובתרומה לחברה ולמדינה". ואכן, צדוק ציפה לשירותו הצבאי כשהוא חדור מוטיבציה לתרום את חלקו כחייל קרבי להגנת המדינה שכה אהב. בסוף חודש מרץ 2003 התגייס צדוק לצה"ל והוכשר כלוחם בחיל הרגלים. הוא עבר את שירותו בגדוד "לביא" ובלט כחייל למופת, כלוחם מקצועי וכחבר נאמן ומסור. אהבת הנתינה הייתה טבועה בו, וצדוק לא היסס להקריב את טובתו האישית למען האחרים ולוותר על חופשת שבת יקרה כשהדבר התבקש. וכשהיה קשה, במארבים ובלילות הגשומים, היה זה צדוק אשר עודד את חבריו, תמך בהם ובהתלהבותו הוכיח ושכנע כי יש עוד כוח להמשיך. האמרה השגורה בפיו הייתה "אם תעמוד מאחורי ההחלטות שלך, תהיה הכי מאושר בעולם", ובמשנתו זו דבק והשתדל להנחילה גם לאחרים. מפקדיו של צדוק התרשמו מיכולותיו, מרצינותו וממידת האחריות הרבה שגילה והציעו לו לצאת לקורסים שונים, בהם קורס מ"כים, אך צדוק דחה את ההצעות כי לא רצה להיפרד מהחברים. לימים, מינה אותו מפקד הפלוגה לשמש כקשר שלו בחמ"ל. מתאר עופר, אחד ממפקדיו: "חייל אהוב ואוהב, חייל מקשיב ומקבל, חייל מתנדב, עוזר, אדם. מעל הכול אדם נפלא, שמח וחייכן, אדם רגיש לסביבתו, לחבריו. כמה אהבנו אותך צדוק, מראשון המפקדים עד אחרון החיילים – היית כדוגמה אישית לכולנו". צדוק, אידאליסט בנשמתו, חיפש אחר האמת המוחלטת והרבה לשאול שאלות: "כמה שיחות היו לנו יחד, על כל דבר בחיים הסתקרנת ושאלת, ואנחנו ניסינו לתת תשובות…", ממשיך ומספר עופר המפקד. ואולם סימני שאלה רבים נותרו תלויים באוויר וכל החלומות והתכניות נגדעו באחת. צדוק נפל בעת מילוי תפקידו ביום ו' באייר תשס"ד (26.4.2004). בן תשע-עשרה וחצי בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי באשקלון. הותיר הורים, שתי אחיות – יונית וליאת, ואח – נתנאל. הספידה אותו אחותו יונית, שזמן לא רב לאחר נפילתו הלכה אף היא לעולמה: "צדוק, מלאך בדמות אדם. אומרים שמלאכים יש רק בשמים, אבל אתה היית אתנו תשע-עשרה שנים וחצי והוכחת לכולנו שמלאכים יש גם בעולם שלנו. ופתאום, ללא התראה, פרשת כנפיים, והותרת אותנו במציאות ללא מלאך – מציאות בלתי נתפסת. … הורגלנו לחיות עם אדם מושלם, שהקרין שלמות – איך אנחנו אמורים לחיות כעת עם החוסר שהותרת?! … מסתבר שגם בשמים הבינו עד כמה אתה מצטיין, אך משם לא שולחים תעודה אלא מזמינים לקבל! וזו הסיבה שקטפו לנו אותך כל כך מהר, היות ששם מקומם של המובחרים והמצטיינים. בן ואח יקר שלנו, מלאך שלנו, אהוב שלנו, נערץ שלנו, מושלם שלנו, מצטיין שלנו, ישמרך מכל משמר דיין האמת במקום בו תהא נשמתך, ואתה כמובן תישאר תמיד, תמיד אתנו…". ממכתבי הפרידה והשירים שנכתבו לזכרו מצטיירת דמותו המיוחדת של צדוק, שרבים כל כך אהבו וכה כואבים את לכתו. חברים לא מעטים בחרו להיפרד מצדוק בשירים שכתבו: "מכל המילים שיצאו מגדרן / בימים של גאון, יגון ותקווה / שתי מילים יש פשוטות, איומות מכולן / שתי מילים נוראות: 'הוא היה'. // הוא היה עלם חמד יפה עיניים / רגיש, לבבי, מלא שמחת חיים / עם חיוך כובש על השפתיים / עדין ונחבא אל הכלים. // הוא היה פשוט וצנוע / אמיתי, ישר וללא משוא פנים / בעל מזג שלו ורגוע / שהקרין על כל הסובבים. // הוא היה חכם ונעים הליכות / הצטיין בכל אשר עשה / עליו באהבה אמרו הבריות: 'יש בו דרך ארץ וגם תורה'. // הוא היה אהוב על כולם / תמיד הקיפוהו חברים / ולבו הרחב והחם / נתן ללא גבול לאחרים. // הוא היה סובלני וקשוב / כיבד כל דעה ואדם / ובלכתו מאתנו בלי שוב / נפער בנו חלל לעולם". כתבה רוית, ידידה קרובה: "שאגת הלביא במרומים / דינור שהפכו כדורי עופרת כואבים / חודרים חזק עמוק לנשמה / מגרשים דמעה אחת של תקווה. // ונותר אותו מבט אחרון / בלי לומר לאף אחד שלום / וסימן שאלה אחד גדול / על אותו שביב רגע אפור. // ואתה פוסע בשבילי החלב / מנצנץ כתמיד כמו כוכב / ותמונת הדיסקית שתלויה על צוואר / וסיכות החברים נעוצות על הקבר הקר. // והם אומרים שהלכת, ושוב לא תחזור / שבחיים אין רוורס ואין שום עצור / ואצלך הכול נעצר טרם תם העשור / לא התעוררת, ונגדע אותו חלום". כתבה אסתר, מורתו בתיכון: "אתה לא תגיע להופעה של עברי לידר / למרות שכבר למדת את כל המילים / לא תפזר חיוכים לכל עבר / ולא תצחיק אותי ברגעים עצובים. // אתה לא תיסע לטיול אל המדבר והרוח / ולא תלבש את הצעיף הלבן / ספרו של הרב אבינר יישאר פתוח / אתה לא תדחה למועד ב' שום מבחן. // לא ייוולדו לך אף פעם תאומים / ולא ילמדו ללכת ובעיקר לא ליפול / אתה לא תודיע שתגיע וגם לא תודיע שלא / ושאימא, אל תשאירי לו שום דבר לאכול. // אתה כבר לא תבטיח שהכול בסדר / מכל הגדוד רק אתה לא תחזיר ציוד / אני זוכרת את מה שהיית / אבל הכאב האמיתי הוא מי שלא תהיה". אייל, חבר לספסל הלימודים, כתב: "… נבון, צנוע, טוב לב, מאיר פנים לכולם, שופע חוכמה ואצילות נפש – אלו מספר תכונות שדבקו בך לאורך כל הדרך. … כל כך אהבת את החיים, אהבת את העולם הגדול, אהבת את הים והשמים הפתוחים. … צדוק, הדלקת בי לפיד שמאיר באור עז את דמותך המיוחדת. צ'יקו, תודה שנתת לי להיות חבר שלך…". כתב עמית, חבר נוסף לספסל הלימודים: "… מהם החיים בלא חיוך, בלא צחוקך המתגלגל בזיכרונות עמומים. … יום יבוא ואספר לילדיי שהיה אדם מדהים, שרק צחק, אדם שהצטיין בכול, אדם אשר יותר מכול, היה אדם. ישנם אחים בדם, ישנם אחים לנשק, ישנם אחים לספסל הלימודים. אתה, צדוק, אחי בנשמה". משפחתו של צדוק הנציחה את זכרם של צדוק ואחותו יונית בספר תורה שהוכנס לישיבה התיכונית "צבי"ה" באשקלון. פינת הנצחה הוקדשה לצדוק באתר האינטרנט של הישיבה.
