בן רחמים ועמליה. נולד ביום כ"ב באדר ב' תשי"ז (25.3.1957) בתל-אביב. יחד עם משפחתו עבר ליפו ושם למד ב'יסודי' וב'תיכון'. בילדותו התגוררה משפחתו בבית דל ולח, והמחלות נחתו על ניקי בזו אחר זו. אבל, התינוק יפה-התואר התגבר על כולן. בשכונה קראו לו 'ניצ'קו'. "שום הכרעה לא נפלה בהיעדרו", מספרת בינה חברתו. "ניצ'קו, שכל אירוע חברתי לווה בדמיונו, מליץ היושר של הבנות בפני הבנים. שחקן ואתלט שכל ילד בשכונה שאף לחקות אותו, בעל מצבור הג'ולות הגדול ביותר בשכונה וחביבן של הבנות, לפניהן היה מפגין את תעלוליו האתלטיים". כבר בגיל צעיר מאוד התגלו כישרונותיו המגוונים של הילד. הוא ניגן יפה בפסנתר, היה לו כישרון-משחק טבעי – בבית-הספר מילא תפקידים ראשיים בהצגות, ולפני חבריו היה מאלתר חיקויים, כשהם מתבוננים בו פעורי- פה. הוא היה שחקן-כדורגל מצטיין, ולמעשה "ניקי היה הכול", כפי שמסכמים חבריו. בבית-הספר זכה להערכת מוריו, כתלמיד בעל-יכולת, אך מעולם לא היה שקדן גדול, הוא סמך בעיקר על זיכרונו הנפלא ועל האינטליגנציה הטבעית שניחן בה. "ניקי", מספר חברו דורון, "אהב להתפלמס עם המורים. לא קל היה לשכנע אותו. בלהט רב היה מגן על עמדתו, אבל מששוכנע בצדקת אותו מורה היה עומד לצדו; ואם ניקי ישב בצד הזה של המתרס, מובטח היה לאותו מורה שכל הכיתה אתו". לניקי היה סגר-פנים חביב וחייכני, הוא אהב את החיים ומיצה כל דקה מהם. עם-זאת, כתב גם שירים נוגים. אישיותו היתה מלאה גוונים וניגודים. אמו היתה בשבילו חברה, ולה סיפר את כל צפונותיו. עם אביו נהג לשחק שחמט, לשוחח אתו ארוכות ולסכם עניין ב"פפו, יהיה בסדר", בשביל אחותו האהובה היה ניקי סמל התואר והחן, והיתה גם ציפי – חברתו שהפכה לחלק מהמשפחה ואתה תכנן חיים משותפים. במחצית ינואר 1976 גויס נסים לצה"ל והתנדב לנח"ל. את משך השל"ת עשה בקיבוץ ברור- חיל, במסגרת גרעין 'חולית'. בזמן שירותו עבר קורס-צניחה, קורס מ"כים חי"ר, קורס קצינים חי"ר, נטל חלק במבצע-ליטני והתנדב לשירות-הקבע. משך-שירותו בנח"ל היה מהיפים בחייו, כפי שאומר אביו. היה זה משך של עבודה בשדה, של טיולים בטבע ושל 'ויכוחי-מולדת', אבל, את ייעודו האמיתי בצה"ל מצא ניקי בתפקידו כמדריך – כמ"כ וכקצין. יחד עם גדודו היה ניקי, כסמל-מחלקה, בין הפורצים הראשונים לאדמת-לבנון במבצע-ליטני. "בקורס-מ"כים", מספר חברו-ליחידה, פוגי, "ניקי התעלה על כולם, התגלה כחייל למופת, עזר לחלשים ותמך בנחשלים". ומספרים חניכיו: "ניקי היה מפקד לרוחנו, ועל-כך יעידו כל חיילי כיתה 3 שהתחנכו תחת פיקודו. הוא טען תמיד שמטרתו להפוך אותנו מחיילים למפקדים בדרך הטובה ביותר, ואין לו שום כונה שיאהבו אותו על-חשבון מטרה זו. אבל, לניקי לא עזר דבר, ועד-מהרה התחבב על כולנו". "ניקי, שהיה אוהב-חיים גדול, היה גם אידיאליסט גדול", מספר חברו אריה. יום אחד התגבשה אצל ניקי הדעה שהפשע בעיר משתולל, והוא חייב לעשות משהו בנדון. ואכן, הוא ארגן קבוצת-אנשים מהבסיס כדי להקים יחידה מיוחדת שתצטרף למשטרה ותילחם בפשע. הוא אמר לי: "מישהו צריך לעשות את העבודה הזאת, ואני רוצה לעשות אותה". ניקי רצה – אך לא הספיק. ביום א' בניסן תשל"ט (29.3.1979), בשעת ביצוע מטוח-רימונים, הבחין ניקי שאחד מחניכיו אוחז ברימון שלא התפוצץ. הוא מיהר ונטל את הרימון מידו, ותוך-כדי ניסיון להציל את חיי החניך – נפל. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי שבקרית-שאול. בן 22 היה בנופלו. השאיר אחריו הורים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סגן. במכתב-תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "סגן נסים לוי שירת ביחידתי כמפקד- מחלקה והוא מילא את תפקידו בדרך הטובה ביותר. כל החיילים במחלקה העריצו אותו, והוא היה אהוב על סגל הבסיס ועל כל מפקדיו". ואומרים חבריו-ליחידה: "במעשה- הגבורה שעשה להצלת חיי חניכו יישם ניקי את כל השקפת-עולמו – חינוך טוב, יושר, דבקות-במטרה, נכונות להושיט יד לחבר. כל-אלה אפיינו אותו בחייו, וכזה גם הלך מאתנו". המשפחה הוציאה חוברת לזכרו, ובה שירים מפרי-עטו ודברי חברים וקרובים. באחד משיריו, 'נפש', הוא כותב: "ליל שחור ועמוק/הבקר עדין רחוק/אושת העלים, רוח/ נפש דואבת לא תנוח/מאויים, תשוקה, צער/צנת הליל כתער/תחנת נפש גוועת/בשחור האפלה נבלעת/ותזעק כי חיים רצונה/המות ליל מענה/פרפורים אחרונים, מכאוב/חיי נפשי! הבוקר קרוב/!אך ליל עדין/ונפש אין".
