לוי, משה

משה, בן מרים ואברהם ז"ל, נולד ביום ה' בסיון תש"י (21.5.1950) באבן יהודה והוא הצעיר בין אחיו ואחיותיו. בטרם מלאה לו שנה נפטר אביו והמשפחה הרעיפה על משה הרבה חום ואהבה כדי למלא את חסרון האב, שמעולם לא הכיר. הוא היה ילד עליז, שובב ופיקח. קשור היה בכל נימי נפשו אל אמו, שלא חסכה עמל כדי להעניק לו, לאחיו ולאחיותיו מכל טוב. משה נהג להביא חברים לביתו והאם קיבלה אותם בסבר פנים יפות וטרחה תמיד למענם, והוא החזיר לה ביחס הוגן ובהרבה אהבה. מטבעו היה אדיב וחביב לכל אדם, מעולם לא הרים את קולו על איש ויחסו הלבבי התגלה בייחוד בקשריו עם ילדי השכונה, שתמיד הקיפו אותו בשמחה. משה מעולם לא חסך מהם תשומת-לב, חיוך ומלה טובה. משה למד בבית-הספר הממלכתי-דתי "שבזי" באבן יהודה וכאשר סיים את לימודיו, לא עלה בידה של אמו לשלוח אותו לבית-ספר תיכון. לכן יצא לעבוד וללמוד במוסד "נעורים" ליד נתניה, שם רכש מקצוע כמכונאי. נער עליז ומלא חיים היה, רקדן מחונן ואהוב על חבריו, שרבו ביניהם על הזכות להיות במחיצתו. מנעוריו אהב ספורט ובייחוד כדורגל, והיה מחסידיה ואוהדיה של קבוצתו אבן-יהודה. כן היה שחקן שחמט מוכשר. משה גויס לצה"ל במחצית מאי 1968 והוצב לחיל השריון. אחרי שעבר את האימון הבסיסי שירת כנהג ביחידתו. הריחוק מבית אמו גרם לו סבל רב. הוא רצה להיות קרוב אליה, שכן הייתה המפרנסת היחידה של המשפחה והוא רצה לעזור לה. בגלל תנאי השירות נמנע הדבר ממנו ולא אחת היה מדוכא בשל כך. אולם כשנענו מפקדיו להפצרותיו והעבירו אותו ליחידה סמוכה לביתו לא היה קץ לאושרו והוא נהיה אחד החיילים המעולים והיעילים ביחידתו. בחוות הדעת של המג"ד עליו נאמר באותה תקופה: "חייל לדוגמא ולמופת. מבצע את כל תפקידיו מעל ומעבר ומאציל על חיילים חדשים, שלא לסטות מדרכי הצבא". במחצית מרס 1972 שוחרר משה מהשירות הסדיר בצה"ל והוצב ליחידת מילואים של החיל. ארבעה חודשים אחר-כך עבר בהצלחה רבה קורס קשרי שריון. לאחר ששוחרר מהשירות נשא משה לאישה את חברתו מנעוריו רוחמה ושניהם עברו לגור בבית אמו. משה הקדיש את כל זמנו ומרצו לעבודה כדי להגיע לדירה משלו ולהקים בה את משפחתו בבוא היום. עם זאת הרבה לצאת עם חבריו, לעודד את קבוצת הכדורגל של אבן-יהודה, לעקוב אחרי עלייתה בליגה ולעזור לאמו ככל שיכול. הוא עבד במפעל למוצרי חשמל "אלקו" ברמת-גן והתבלט שם במרצו הרב ובאישיותו החביבה. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים הזדרז והצטרף ליחידתו והוצב כאיש חימוש ברכב-חילוץ. הגדוד הששתף בקרבות הקשים של הבלימה ובצליחת התעלה. בקרב שהתחולל ביום כ"ט בתשרי תשל"ד (25.10.1973) במבואות העיר סואץ פגע פגז ברכב שלו והוא נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית- העלמין בבית יהושע. השאיר אחריו אישה ובת, מושית, שנולדה אחרי מותו, אם, אח, ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. במכתב התנחומים למשפחה האבלה כתב עליו מפקדו: "בנכם היה חייל מצטיין וממושמע. הצטרף לכוח הלוחם והגיש עזרה לטנקיסטים אפילו תחת אש ובאחת מהפעמים שהגיע עד לקו האש – בעיר סואץ – הוא הוכרע מהפגזה שהונחתה על הכוח ונהרג;" ובמכתב שכתב לרוחמה, אלמנתו הצעירה כתב המפקד: "משה ז"ל היה לוחם מצוין ובעל לב זהב, ובזכות זאת התחבב על חיילי היחידה…". להנצחת זכרו תרמה המשפחה ספר תורה לבית-הכנסת "פועלי צדק" באבן יהודה, שבו נהג להתפלל גם אביו המנוח.