לוי, משה

בן אלברט ורחל. נולד ביום ו' בכסלו תרצ"ד (24.11.1933) ברוסה שבבולגריה. עלה ארצה עם משפחתו בשנת 1948. משה התחיל את לימודיו בבית-הספר היסודי שבעיר-הולדתו. את ימיו הראשונים בישראל עשה משה במחנה העולים שבפרדס-חנה. משם נשלח עם קבוצת נוער לכפר-גלעדי כדי להשתלם בלימודי העברית, וכשמצאה המשפחה מקום-מגורים במרכז הארץ, עזב את הקיבוץ והחל ללמוד בתל-אביב ובחיפה. משה למד בבית-הספר התיכון 'מונטיפיורי' שבתל-אביב ובטכניון שבחיפה. לאחר שתי שנות- לימודים בחיפה למד שנה נוספת באוניברסיטת 'בר-אילן'. משה גויס לצה"ל ביולי 1953 והושם לחיל-התותחנים. לאחר הטירונות השתלם בקורס-קצינים ונשלח לגדוד-תותחנים. ששירת בו תחילה כקצין-סוללה ואחרי-כן כקצין-קשר. עם תום שירותו הסדיר התנדב לצבא- הקבע. במשך כל שנות-שירותו לא נפרד משה מחיל-התותחנים. הוא התקדם בכל דרגי- הפיקוד של החיל – בשדה ובמטה. מילא תפקידים של מפקד-סוללה, מדריך-מ"כים, סמג"ד, מפקד קורס-קצינים, קצין-מבצעים, מג"ד, סגן-מפקד-אוגדה, ובתפקידו האחרון – קצין אג"מ פיקוד הדרום, בדרגת אלוף-משנה. משה השתתף בכל מערכות ישראל: במלחמת-סיני היה מפקד-סוללה; במלחמת ששת- הימים – מפקד גדוד בבקעת הירדן; במלחמת יום-הכיפורים – מפקד אגד ארטילרי ברמת- הגולן. מספרים פקודיו וחבריו לשירות: "משה היה חסון, רחב-כתפיים, בעל חיתוך דיבור החלטי ועיניים כחולות, שביטאו מחשבה מעמיקה ורגש חם. מעולם לא הצפין את מחשבותיו. לא היתה בו צביעות חברתית. אם היו לו השגות על אדם זה או אחר או על מחדל כלשהו, לא חסך מלים קשות כדי להוקיע את המחדל או לבטא את תחושתו. 'מוישה' היה 'נאה דורש ונאה מקיים'; המשמעת הפנימית שלו, מה שדרש מעצמו דרש גם מאחרים. הדבר בא לגילוי בשטחים שונים בהם דרש שלמות ודייקנות. הדבר בא לגילוי גם בלבושו, בהופעתו החיצונית, בהקפדה על עשייה נכונה, או במשמעת הלמידה, בשינון חומר לימודי ובעמידה בבחינה ובביצועים משימתיים. היתה לו ראיה רחבה שהיתה פרושה על נושאים רבים. הוא השתדל תמיד לרדת לעומקם של הדברים. 'מוישה' דיבר שפות-מספר וידע אותן על-בורין. אהב במיוחד נופים מוכרים, ובמיוחד נופה של ירושלים. היתה לו גם הזדמנות להכיר היטב דרכים ונופים באירופה, כשעשה שם בשליחות עלומה. אהב את החיים ואהב כל שהוא יפה וטוב. הוא אהב מוסיקה טובה, סרט טוב ומשחק מעולה. 'מוישה' ידע להעריך תבשיל מיוחד ומשקה מעורב היטב. היתה לו גישה לתחומים של 'העולם הגדול' ופעמים רבות הפתיע אותנו בבקיאות מעין זו. על הרבה אהבות ויתר למען המטרה הערכית שהקדיש לה את חייו – השירות בצה"ל. אפשר לשבצו כאחד מעמודי-התוך שגדל וצמח מתוך החיל והיה שותף ליצירה ההולכת ומתפתחת". ביום ב' בניסן תשל"ז (21.3.1977) נפל משה בעת מילוי תפקידו. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי שבקרית-שאול. השאיר אחריו אישה, בת, הורים ואח. במכתב-תנחומים למשפחה השכולה כתב אלוף פיקוד הדרום דאז, האלוף הרצל שפיר: "במשך השנה האחרונה, בהיותו בתפקיד הקשה והאחראי של קצין-אג"מ פיקודי, זכיתי להכיר את משה ולהוקירו על גישתו לעבודה, רצינותו, מסירותו, כוח-רצונו ויכולתו האישית כקצין וכמפקד. אהבתיו. חבריו בחיל-התותחנים, ששירת אתם מרבית שנותיו בצה"ל, ועתה – חבריו בפיקוד הדרום, יזכרוהו תמיד".