לוי, מרים (מירי)

בת רחל ומשה. נולדה ביום ד' בכסלו תשל"ה (18.11.1974) בירושלים, אחות בכורה לאודליה, אבי ואושרי. מרים נקראה על שם סבתה, אם אביה, אך הכול כינו אותה מירי. ינקותה עברה עליה בצל היוולדה במשקל זעיר, בתחילת החודש השביעי להריון. הרופאים הביעו ספקות באשר לעתידה, אך הוריה של מירי שאבו עידוד מקצב התפתחותה ולא פסקו להאמין אף לרגע כי מירי תגדל ותהיה בריאה לחלוטין. ואמנם, לא היה גבול לאושרם כאשר מקץ שלושה וחצי חודשים יצאה מירי מבית החולים. כשהייתה מירי כבת חמש עברה משפחתה לשכונת תלפיות בירושלים ומירי ביקרה בגן הילדים "החורשה". לאורך שנות ילדותה היתה נתונה במעקב גדילה, אך על אף שהותה הממושכת באינקובטור התברר שמירי השלימה את החסר ולדברי הרופאים התפתחותה היתה מושלמת. מירי החלה את לימודיה היסודיים בבית-הספר "גאולים" וסיימה בבית-הספר "זלמן ארן". היא היתה מהבולטים בכיתה ונחשבה לתלמידה מצטיינת. אופיה הנדיב והצנוע הלך והתגבש ובהגיעה לגיל בת מצווה החליטה לוותר על מסיבה וביקשה להמיר זאת בטיול מחוף לחוף עם אמה בארצות הברית. הוריה לא חסכו מאמצים, אך ברגע האחרון, לאחר שנעשו כל ההכנות, התחרטה מירי וביקשה לקצר את משך הטיול ובלבד שהמשפחה כולה תצא ביחד. כך בילתה מירי, עם הוריה ועם אחיה, נופש בלתי נשכח ביוון. בהגיעה לגיל תיכון למדה מירי אדריכלות בבית-הספר התיכון "אורט נביאים". גם שם בלטה בהצטיינותה, הגיעה להישגים גבוהים מאוד בבחינות הבגרות והסבה נחת רבה להוריה. היא גילתה התעניינות מיוחדת בהיסטוריה של עם ישראל ובהתפתחות המדינה. ההזדהות הרגשית שהפגינה בעבודות שכתבה על נושא השואה, כאילו חוותה בעצמה את האירועים ההיסטוריים, מהווה עד היום חידה עבור בני משפחתה. ביסודיות אופיינית חקרה לעומק את נושא המאבק להקמת המדינה – היא קראה חומר רב וראיינה לא מעט אנשים. עבודת מחקר מיוחדת הקדישה לסבה, אבי אביה, שהיה איש אצ"ל, וכתבה עבודה נוספת על איש הלח"י המפורסם ג'ימי אלבלק. אהבתה העזה של מירי לארץ ישראל השתקפה בדעותיה הפוליטיות הנחרצות, כמו גם באהבת שירי ארץ ישראל. לא אחת התבטאה מירי כי "לפלשתינים יש עשרים ואחת מדינות לחיות בהן ואילו לנו יש רק ארץ אחת". היא זעמה על בני גילה המשתמטים מהשירות בצה"ל והתרחקה מהם. כיאה לבת בכורה נהגה מירי בבגרות ביחסיה עם אחותה ועם אחיה. כשהגיע אחיה למצוות, ארגנה מירי את מסיבת בר המצווה, דאגה לכל הפרטים, הנחתה את הערב בכשרון רב וקצרה מחמאות. בשלהי חודש ינואר 1993 גויסה מירי לצה"ל. היא התעקשה על זכותה לשרת בצבא, על אף הפרופיל הרפואי הנמוך שנקבע לה עקב מגבלות ראייה. היא סיימה טירונות והוצבה לשרת כשרטטת, במחנה עופר שליד ירושלים. לאחר תקופה קצרה הועלתה לדרגת רב"ט. מפקדיה התרשמו ממידת האחריות שגילתה וציינו את מסירותה לעבודה ואת נכונותה לעזור בכל עת. על כך הוענקה לה ביום העצמאות של שנת 1994 תעודת חיילת מצטיינת. ביום כ"ח באייר תשנ"ד (9.5.1994) נפלה מירי בעת מילוי תפקידה, בתאונת דרכים שאירעה במהלך נסיעתה בתפקיד, מצומת גבעת זאב לבסיס בו שירתה. נהג הרכב בו נסעה איבד את השליטה על הרכב, סטה לשולי הכביש והתהפך. מירי הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. בת עשרים היתה בנופלה. הותירה הורים, אחות ושני אחים. במכתב ניחומים למשפחה השכולה כתב מפקדה של מירי: "אהבנו את מירי מאוד והערכנו אותה כאדם, כחברה וכחיילת לדוגמה. מירי היתה חיילת אהודה ומקובלת מאוד על חיילי היחידה אשר אהבו והעריכו אותה מאוד. פעמים רבות התנדבה מירי לעבוד ולעזור לחבריה עד השעות הקטנות של הלילה. ואכן, התנהגותה זו העמידה אותה ביום העצמאות האחרון כחיילת מן השורה הראשונה ועל כך הוענק לה התואר 'חיילת מצטיינת', מטעם מפקד היחידה. אחת לדור מתברך מפקד בחיילת כמו מירי". משפחתה של מירי הנציחה את זכרה בבית הכנסת "בנוי לתלפיות" בשכונת ארנונה בירושלים. בעזבונה נמצאו ציורים מקסימים וכן כתבים רבים וחומר ספרותי.