בת מיקה ופיני. נולדה ביום י"ז בתמוז תשל"ה (26.6.1975) בירושלים. בת בכורה לאם, בת מושב בית זית ולאב, בן למשפחה ירושלמית ענפה, אחות למורן, ניצן וליאן. מעיין היתה תינוקת ערנית, שמחה, חייכנית ומהירת תפישה, שלמדה כל דבר במהירות, בקלות ובכיף; ילדותה, נעוריה ובגרותה עברו עליה במושב בית זית. מעיין למדה בבית-הספר היסודי "עין הרים" בעין כרם ובחטיבת הביניים "הרי יהודה". את לימודיה התיכוניים החלה בבית-הספר "אורט" בירושלים במגמת מחשבים וסיימה בבית-הספר "בית חינוך", במגמה ההומנית. תלמידה חרוצה, נבונה ושקדנית, מסודרת מאוד ואהובה על מוריה וחבריה. מגיל צעיר השתתפה מעיין בחוגי יצירה, טבע, אנגלית וריקוד. את לימודי הריקוד אהבה במיוחד והתמידה בכך שנים ארוכות. כשהיתה בת תשע הצטרפה לתנועת "הנוער העובד והלומד" במושב. מעיין אהבה מאוד את הפעילות בתנועה. היא השתתפה בכל הטיולים, המפגשים וערבי ההווי ותפסה מקום מרכזי בארגון המסיבות והאירועים, במיוחד בתחום הריקוד. את גיל ההתבגרות עברה ללא קשיים בולטים והפכה לנערה יפהפייה, עצמאית, חייכנית, אוהבת חברה ומוקפת חברים וחברות. מעיין הקפידה תמיד על מראה מטופח ומסודר ועל בריאות הגוף, שמרה על תזונה נכונה ועסקה בפעילות ספורטיבית – שחייה, התעמלות ומחול אירובי. היא היתה בחורה אופטימית, שופעת שמחת חיים, נערה אהובה ואוהבת, מתחשבת מאוד וצנועה. כל דבר גרם לה אושר והיא הסתדרה היטב בכל מקום. אהבה לבלות בחיק המשפחה הרחבה ולכולם נתנה תחושה טובה. מעיין הייתה בעלת כושר התמדה ודבקות במטרה, סיימה כל דבר בו החלה, לא התייאשה ולא נטשה גם אם הדבר היה כרוך בקשיים. כך מתארת אותה דנה אבידר מבית זית: "גדלת כנסיכה בשבט שמח, תומך ומעניק כל כך. לאחיותייך היית מקור חיקוי, להורייך – גאווה. בת-כפר – יודעת לשאת בעול, לומדת אחריות מהי ומורדת בהגיע זמנך למרוד". ומוסיפים החברים: "את תמיד מופיעה כחלק מקבוצה גדולה של ילדים, אך תמיד בולטת בין כולם, מוקפת חברים וחברות. כשחושבים על מעיין נזכרים בחיוך התמידי שמזכיר את יפי החיים ומשלב בתוכו תמימות, שמחת חיים ותקווה לעתיד. אהובה ויפה, עם צחוק מתפרץ וחיוך מתוק שכובש את כולנו". לפני הגיוס נסעה מעיין עם חבר לטיול בחו"ל, שאת מסלולו תכננה בעצמה. במחצית נובמבר 1993 גויסה מעיין לצה"ל והוצבה בחיל המודיעין. בתום הטירונות, ולאחר שהשתלמה במקצועות המודיעין, הוצבה כמש"קית ביטחון שדה בפיקוד מרכז. החל מיומה הראשון בטירונות אהבה מעיין את המסגרת הצבאית וקיבלה הכל ברוח טובה. היא התאקלמה מהר מבחינה חברתית ומקצועית ותרמה רבות לעבודת החוליה. מעיין שאפה ללכת בדרכי אביה, שהיה סגן-אלוף בצבא הקבע, ולהיות קצינה בצה"ל. להערכת מפקדיה היתה מעיין "חיילת למופת, חברותית, חייכנית ואהובה על כל חבריה. מש"קית מקצועית, פעילה ותורמת, בעלת יחס רציני ויכולת גבוהה, שביצעה בהצטיינות את תפקידה ביחידה". לכן, נועדה לצאת לקורס קצינות ומפקדה ציין כי "תוכל לעבור את קורס הקצינות בהצלחה ולהיות קצינה טובה מאוד". ביום ה' בחשוון תשנ"ה (10.10.1994) נפלה מעיין בעת מילוי תפקידה, בהתקפת מחבלים רצחנית במדרחוב של נחלת שבעה בירושלים. בת תשע עשרה היתה במותה. מעיין הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין בבית זית. הותירה אחריה הורים ושלוש אחיות. לאחר מותה הועלתה לדרגת סמל. במכתב ניחומים למשפחה כתב הרמטכ"ל אהוד ברק: "מעיין תוארה על ידי מפקדיה כחיילת מצטיינת, שביצעה היטב את תפקידה. חיילת אחראית, רצינית ומקצועית, שהיתה מועמדת לצאת לקורס קצינות. היא צוינה כחברותית והיתה אהובה על כל חבריה". מפקדה הוסיף וכתב: "אישיות קורנת, חיוך טבעי, צניעות, טוב לב, תמימות, נימוסין, יחס חברי ושלווה פנימית, אפיינו את מזגה של מעיין. היא היתה חיילת מצטיינת, כזו שכל מפקד מאחל לעצמו וליחידתו". ומתוך דברים שכתבו חבריה לחוליית ביטחון השדה: "מעיין, אשר שלוותה השרתה רוגע אצל כל הסובבים אותה, וצחוקה וחיוכה עוררו את כל הרדומים לידה, נערה מצחיקה עם תמימות של ילדה, אשר עתידה נראה מוקף בהצלחה: משפחה חמה, בן זוג ולימודים אשר תכננה. אך לפתע הכל נגדע. בהתקפה רצחנית של אותם שני מרצחים מהחמאס אשר יצר הנקם ורוח ההרס לא הבחינו בין טוב לרע, בין חף מפשע לאשם, בין תום לארס, בין צעיר לבוגר ובין מעיין לאחר". בנחלת שבעה בירושלים, במקום בו נהרגה מעיין, הקימו בני המשפחה יד לזכרה, הקרויה "יד מעיין" – מבנה מאבן, הכולל כיור וברז מים, שכל העוברים והשבים יכולים לשתות ממנו, כעין מעין נובע. על האבן חקוק פסוק מ"שיר השירים": "מעיין גנים, באר מים חיים". במושב בית זית, במקום בו גדלה מעיין ובו עברו עליה כל חייה, הקימה המשפחה את "גן מעיין", גן נוי, שחלקו הגדול בנוי אבן, הכולל אמפיתיאטרון קטן ומים הזורמים בתעלה פתוחה ונשפכים לתוך בריכה ובתוך הגן פסל בדמות נערה.
