בנם של רות וסימן-טוב רפאל חי. נולד ביום י"ד בתמוז תשמ"ג (25.6.1983) בירושלים. אח לרועי ומתן. לאחר חמש שנים כואבות בהן ניסו הוריו להביא ילד לעולם נולד מעיין והביא עימו שמחה גדולה למשפחה. כבן בכור להוריו ונכד בכור, היה מעיין כנסיך במשפחתו. כשהיה בן שנה וחצי נולד אחיו רועי והם גדלו כמו תאומים. מעיין יצא לשחק בחוץ עם חברים רק לעיתים רחוקות זאת עקב דאגתה של אמו. הוא אהב לקרוא ספרים וללמוד, אהבה שהמשיכה איתו בבגרותו. תחביב נוסף שלו היה להטיס טיסנים ומטוסים קטנים עם אביו ואחיו רועי. קשר מיוחד היה למעיין עם הסבים והסבתות שלו, אצלם אהב מאוד לבקר. מעיין למד בבית הספר היסודי "גילה ב'" בגילה, והמשיך בבית הספר השש-שנתי "מקיף גילה" בירושלים. המחנכת שלו בחטיבת הביניים, ורדית תורג'מן, כתבה עליו בתקופה זו: "כמעיין המתגבר שמימיו נובעים ומתרבים, היית שופע דעת וחוכמה ממנה נשׂכרה הכיתה כולה… הקרנת בגרות ואצילות הן בהתנהגותך ובתִפקודך והן במראך… היופי הפנימי שבך גם הוא כבש את כולנו. היית ידיד ורע ותמיד תוך חיוך היית נכון לסייע לחבריך. במעבר לחטיבה העליונה היה ברור שאתה, מעיין, המצטיין בכול, תמשיך לכיתת המצטיינים". מעיין התבלט לעיני הסובבים אותו כנער יפה תואר, גבוה וחסון אך צנוע ועניו, ביישן הנחבא אל הכלים, נער אחראי, רגיש וחכם. עדי בן-דוד, רכזת השכבה של מחזור י"ד בתיכון תיארה אותו כ"ילד בוגר, רציני ואחראי. זה שתמיד אפשר לסמוך עליו, שתמיד עוזר לכולם, מתנדב לכל משימה, גדולה כקטנה. שתמיד מוותר לחבריו, מגשר ומפשר בוויכוחים ובמריבות". הוא בחר ללמוד במגמת ביולוגיה מוגברת ועסק בעבודת הגמר שלו ביעלים שבאזור ים המלח. מעיין, שהיה תלמיד מצטיין ואהוב על מוריו, סיים את הבגרויות בהצלחה רבה. מעיין התגייס ב-13 בנובמבר 2001 ושובץ לחיל שריון, אך התעקש לשרת בנח"ל על אף שלשם כך נדרש להישאר עוד שבוע בבקו"ם לשם שיבוץ מחדש. התעקשותו נשאה פרי והוא גויס לחטיבת הנח"ל. לאחר הטירונות שובץ מעיין בגדוד "שחם" שבו שירת כלוחם עד שיצא לקורס מ"כים. גם בצבא המשיך להצטיין ולהיות אהוב על חבריו, מפקדיו ופקודיו. בתום קורס מ"כים הוצע לו לצאת למסלול הקצונה אך מעיין ביקש לדחות את היציאה לקורס על מנת לשרת כמפקד כיתה. לדברי חברו לצוות המפקדים, "הוא יכול היה לצאת לקורס קצינים מוקדם יותר, אבל העדיף לחיות בשטח כדי להשתפשף". עוד סיפר עמיתו, "הוא היה חייל למופת … בכל פעם שביקשתי ממנו עזרה הוא היה נכון לעזור. הוא היה בן אדם מאוד אכפתי, קשוב מאוד. הוא אהב מאוד את חייליו, וכל בעיה שצצה לאחד החיילים שלו הוא היה פותר. אם זה לא היה בסמכותו, הוא היה מעביר את הטיפול למפקד הפלוגה ודואג להתעדכן אם הבעיה נפתרה. כל הזמן היינו צוחקים על כך שהוא הולך להמשיך 'לטחון' אחרי קורס קצינים. הוא היה מקבל את הדברים בהומור וצוחק איתנו. הוא תכנן לסיים את השירות, לנסוע לחו"ל ולחזור ללמוד באוניברסיטה". סגן-אלוף אשר בן-לולו, מפקד בא"ח (בסיס אימונים חטיבתי) נח"ל, סיפר על מעיין: "הוא בלט בנכונותו הרבה ללמוד ולהצליח, וכל זאת בשקט ובצנעה שאפיינו אותו, בהבנה עמוקה של משמעות היותך חייל ולוחם. הצטיינותו כלוחם הביאה להחלטה להוציאו עוד בשלב מוקדם לקורס מפקדי כיתות… מעיין היה מפקד קשוב ומתחשב, אהוב ונערץ על חייליו, ועם זאת מקצועי וללא פשרות. מפקד שיודע לדרוש מעצמו את הטוב ביותר. מעיין היה חבר של אמת וידע לתת כתף תומכת ואוהבת לסובבים אותו". בני משפחתו סיפרו כי התקשו ליצור עם מעיין קשר טלפוני מפני שתמיד היה עסוק בדאגה לחייליו, גם כאשר היה בחופשה. דודיו סיפרו שהיה "היהלום שבכתר": "כל דבר שעשה, הוא עשה מעל ומעבר. אם זה בצבא, במשפחה או עם חברים. אפילו את הדקות המעטות של חופש שהיו לו עם החיילים, הוא ניצל כדי לשפר את האנגלית שלו לקראת האוניברסיטה". במהלך הצבא המשיך מעיין להתפתח וללמוד באופן עצמאי, כדי להכין את עצמו ללימודים באוניברסיטה. בציוד האישי שלו נמצאו ספרי כיס רבים. כשבוע לפני תחילת קורס הקצינים ויום הולדתו העשרים אירעה התאונה שגדעה את חייו ואת עתידו של מעיין. ביום חמישי, ה-19 ביוני 2003, לפנות בוקר, נערך תרגיל פלוגתי של חיילי גדוד "שחם", שהיו בשלב "אימון מתקדם" בבסיס האימונים של חטיבת הנח"ל בסמוך לערד. חייליו של מעיין השתתפו בתרגיל זה כשמעיין מפקד עליהם. הוא שימש בתרגיל כמפקד כוח הרתק, שתפקידו לחפות על כוח אחר מן הפלוגה שהיה באמצע הסתערות. במהלך התרגיל ירה אחד מחייליו של מעיין, אשר שכב בסמוך אליו, לעבר מטרה קדמית נייחת. מהתחקיר שנערך בעקבות התקרית עלה כי בנשקו של אותו חייל, מקלע מסוג "נגב", אירעה תקלה ונוצר מצב של "מקלע משתולל" שבו הנשק ממשיך לירות מעצמו, גם לאחר שהמפעיל מפסיק ללחוץ על ההדק. על פי הוראות הבטיחות שנמסרו לפני התרגיל, במקרה של מעצור בנשק, על החייל לנסות לתפעל אותו באופן עצמאי, מכיוון שמדובר בשלב של "אימון מתקדם". בעת שהחייל ניסה להשתלט על המקלע התקפלה אחת הרגליות שלו. המקלע הסתובב תוך כדי ירי והוסט הצידה בזווית של תשעים מעלות. מעיין, ששכב לצידו של המקלען, נפצע באורח קשה מכדור בצווארו. כוחות הרפואה של הבסיס הוזנקו למקום כדי לטפל בו, אולם כעבור זמן-מה נקבע מותו. בעקבות התאונה הופסקו האימונים בבסיס חטיבת הנח"ל והוראות הבטיחות רועננו. אלוף פיקוד מרכז, משה קפלינסקי, מינה ועדת חקירה בראשות מפקד חטיבת שריון, אלוף-משנה קובי ברק, לחקור את האירוע. בשבת לפני שנהרג מעיין שוחחה עימו אמו כיצד יחגגו את יום הולדתו. מעיין אמר לה: "תדעי לך שאני אוהב אותך", משפט שמעולם לא אמר לה בעבר. משפחתו של מעיין קמה מן השבעה ביום ההולדת שלו. סמל-ראשון מעיין לוי נפל בעת מילוי תפקידו ביום י"ט בסיוון תשס"ג (19.6.2003). בן עשרים היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. הותיר אחריו הורים – רות ורפאל, ושני אחים – רועי, חייל בשירות סדיר, ומתן, תלמיד בחטיבת הביניים. לאחר מותו הועלה לדרגת סמל-ראשון. אביו רפאל ספד לו: "כאשר נולדת, לאחר שנים רבות של ציפייה, מילאת את ליבנו באור… היה בך משהו מיוחד שבא עם לידתך, היית טוב בנשמתך, אהבת להעניק לזולת את כל כולך. היה בך דבר מה שרק בורא עולם יוכל להבין, תמיד הובלת בדרכך שלך את אחֶיךָ ואותנו למקום טוב יותר של חשיבה ועשייה". סרן רונן מידם, מפקד פלוגה א' בגדוד "שחם", ספד למעיין: "מהפגישה הראשונה שלנו ידעתי שמדובר באדם ובמפקד מקצועי ורגיש שיודע בדיוק לאן הוא רוצה להגיע ולאן להוביל את חייליו. תכונות אלו ליוו אותך, מעיין, מהרגע הראשון: מפקד שאף פעם לא התלונן על קושי, תמיד שאפת קדימה, לעשות את הדברים בצורה הטובה ביותר שאפשר, ותמיד רצית ללמוד ולחקור כדי להשתפר. רצון זה הביא לכך שהכיתה שלך זכתה במקום הראשון בבוחן המסכם הפלוגתי". חייליו נפרדו ממנו באומרם: "סיפרו לנו רק עכשיו שהיית מכבה את השעון של המ"כים האחרים כדי שהם יישנו יותר טוב וכמובן שאתה תישן הרבה פחות. את הצעקות הראשונות שלנו קיבלנו ממך כי היה לך כל כך אכפת, את החיוך המקסים שלא יכולת להסתיר גם כשניסית להיות קשוח, כאשר היית גאה בנו … את הזמן שעבר והיותנו משתנים ומתבגרים ונהיים טיפה ממה שאנו אמורים להיות עברנו איתך, עברנו בזכותך … את השאיפה למצוינות שכל הזמן מנסים להנחיל לנו למדנו ממך, פשוט הכול, מעיין, התחיל ונגמר בך … עבר רק שבוע, מעיין, ואנו מרגישים כל כך רחוק, לא מעכלים, פשוט לא מבינים שלא תצא יותר מהאוהל לקראתנו … לא מבינים שאבד לנו מפקד, אבד לנו בן אדם פשוט מיוחד, אבל יותר מכול אבד לנו אחד משלנו, אבד לנו חבר".
