לוי, מאוריציו-גבריאל (מאו)

מאוריציו (מאו), בן ליאה ואניו, נולד ביום כ"ג בשבט תש"ו (25.1.1946) במילנו שבאיטליה זמן קצר לאחר ששוחררה מהכיבוש הנאצי. בגיל חמש החל ללמוד בבית-ספר יסודי יהודי במילנו, המשיך עוד שנתיים בבית-ספר ממשלתי, למד חמש שנים בחטיבת הביניים וסיים לימודיו בבית-ספר תיכון בהיותו בן שמונה-עשרה. עוד בהיותו ילד נמשך לבו למכוניות. הוא היה מחקה קולות של מכוניות ומסובב הגה "בלתי נראה". כשהיה נער צעיר למדי, החליט להיות נהג מירוצי מכוניות. הוא ידע שהדבר למורת רוחם של הוריו, לכן חסך לו כסף לקנות מכונית בכוחות עצמו. הוא אף השתמש בשם בדוי, כמו יהודה המכבי, או השהב"י (השנה הבאה בירושלים הבנויה), כדי שהדבר לא יפגע בהוריו. לאחר שהיה לבר-מצוה הלכה וגברה התעניינותו בדתו והוא החל מבקר בכל יום שישי בבית-הכנסת שליד הבית. הוא היה עוזר לחזן בשירה והיה אהוד על כל באי בית-הכנסת. הוא היה אחד המעטים שידעו את התפילות בעברית. מאוריציו היה בעל לב זהב. הוא ידע ללכת בנועם עם זקנים ועם ילדים. הוא אהב את כולם ועזר בכל לבו למי שנזקק לעזרה. יותר מכל אהב את הספורט לכל ענפיו: סקי שלג, סקי מים ומירוצי מכוניות. הוא אהב גם מוסיקה קלסית וביחוד העריץ את בטהובן. כשהיה בן שמונה-עשרה נרשם לפקולטה להנדסה ולמד בה שלוש שנים. הוא לא המשיך בתחום זה ועבר ללמוד כלכלה ומדעי המדינה. באותו זמן גם התחיל לעבוד עם אביו בבית החרושת של המשפחה. הוא עבד ברצון והכל אהבו אותו. כשפרצה מלחמת ששת הימים מיהר לבוא ארצה והתנדב לשרת בצבא. כאן שירת כנהג רכב קרבי בסיני. פגישתו זו עם מדינת ישראל הייתה לו חוויה עצומה. במכתביו להוריו משנת 1967 ביטא את התפעלותו מכל מה שראו עיניו. הוא היה בודד בארץ חדשה לו, ולמרות זאת רכש חברים וידידים רבים, שאהבם והם אהבו אותו. הוא שירת חודש בסיני ומפקדיו ציינו את חריצותו ואת יעילותו. כשחזר לביתו באיטליה, לאחר המלחמה, הודיע שכאשר יסיים את לימודיו יעלה ארצה. הוא ביקש מאביו להקים מפעל בארץ, שאותו ינהל בעצמו; וכך קם רעיון הקמת בית-החרושת "נילית" שבמגדל העמק. מאוריציו הקדיש לו את כל שנותיו האחרונות. בינתיים אף סיים את לימודיו לתואר הראשון במדעי המדינה במילנו. בכל ימי שהותו במילנו, מאז חזר מישראל, חיפש חברה ישראלית, ובבית סטודנטים מישראל אף הכיר את אשתו לעתיד. הוא עלה ארצה בשנת 1972 וכשהתגייס לצבא ניצל את כל קשריו כדי להגיע לחיל השריון. מאוריציו גויס שנית לצה"ל בתחילת נובמבר 1972. במשך תשעה חודשים עבר אימונים וסיים אותם כנהג טנק. הוא השיג הישגים מצוינים והצטיין בכל מעשיו. תוך שירותו בצבא נשא אישה ובתום השירות יצא לבלות את ירח הדבש באיטליה, בחיק משפחתו. משפרצה מלחמת יום-הכיפורים מיהר ויצא לבית השריון, בלי שנקרא. עוד באותו לילה כבר היה מאורגן בצוות כנהג טנק ויצא עם חבריו לעבר סיני. מאחר שלא היו "מובילי טנקים" נסעו כל הטנקים על זחליהם, דבר הדורש מאמץ מנהג הטנק עוד בטרם לחימה, גם מבחינת נהיגה וגם מבחינת השמירה על כשירות הטנק. כשהגיעו לבלוזה יצא הטנק של מפקד הפלוגה מכלל שימוש והוא בחר לעבור לטנק של מאוריציו. בהמשך הנסיעה נתקלו בכוח אויב מהארמיה השנייה, שתקף בהמוני טנקים וטילים נגד טנקים. סוג לחימה כזה דרש פעולה מהירה ואומץ, כדי לחמוק מהטילים. במצכ זה נדרשו מפקד הטנק והנהג לעבוד בתיאום, אך מאחר שמפקד הטנק היה גם מפקד הפעולה ופקד על כל הטנקים האחרים, הוטל על מאוריציו תפקיד נהג הטנק ומפקדו גם יחד. התותחן של הצוות, שסיפר על מלחמתם באותם ימים, אמר שלמאוריציו הדביקו את הכינוי "פנתר". זה ממחיש יותר מכל את צורת לחימתו הנועזת והעיקשת. היותו נהג מירוצים מעולה בעבר, עזרה לו הן בתמרון הטנק והן ביכולתו לתקן כל מה שדרש תיקון בשעות המנוחה המעטות שהיו לו. ביום הרביעי ללחימה נפגע הטנק שלו פגיעה ישירה, ששמה קץ לחייהם של מאוריציו ושל מפקד הפלוגה. בן עשרים ושמונה היה בנופלו. הוא הובא למנוחת-עולמים ב-12.10.1973 בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. השאיר אחריו אישה, חניתה, הורים באיטליה ואח, שעלה לישראל. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.