לוי, ישראל

בן מרים וראובן, נולד ביום כ"ה בשבט תרע"ד (21.2.1914) בעיר אוגוסטוב, פלך סובאלק, פולין (מקודם רוסיה). בחשוון תרפ"ב עלה עם משפחתו לארץ וקיבל את ראשית חינוכו לעבודה ולחקלאות בבית-הספר לילדי העובדים בתל-אביב. יחד עם חבריו למחזור השני של בית-הספר הגה את רעיון הקמתו של יישוב עצמאי הדוגל באיחוד התנועה העובדת וחתר בכל הדרכים להגשמת חלומו. תחנות חייו בדרך להגשמה היו: בית-הספר החקלאי בן שמן, הכשרה במשקי עמק הירדן, בדגניה ובכנרת, ולבסוף – עלייה למגדל והקמת משק גינוסר. היה חבר המשק מיום היווסדו ועד נופלו. כאן הקים משפחה בישראל, גידל שלושה ילדים, מילא תפקידים מרכזיים בחברה, במזכירות ובענפי המשק. לאחרונה ניהל את המסגריה, אולם יחד עם זה עסק בענייני הביטחון. ישראל עבר כמה קורסים למפקדי כיתות ולמפקדי פל"ם. במאורעות-הדמים של שנות תרצ"ו-תרצ"ט עסק באימוני נוטרים וקיבל על עצמו כל תפקיד שהוטל עליו. במשך השנים רכש ניסיון בכלי-נשק שונים ובשיטות הלחימה ועל-כן נתנו בו פקודיו אמון, חיבבוהו והעריצוהו. בשנת תש"ח, שנת מלחמת-העצמאות, השתתף בפעולות עונשין והטרדה בכפרים הסמוכים לגינוסר, נסע בשיירות בדרכי הגליל, השתתף בהגנת משק גשר, בפיצוץ גשר אל-חמה ובכיבוש סג'רה הערבית. ביום כ"ח באייר תש"ח (6.6.1948) יצא לפעולה נגד ערביי הכפר ג'וער. בבוקר השכם יצאו שתי כיתות, בפיקודו של ישראל, מגינוסר ובאו במגע עם האויב, שקיבל תגבורת מזוינת מהכפר מרר. תוך כדי חילופי היריות נפגע בעינו. הועבר לבית- החולים, חדר-הניתוחים הוכן לטיפול בו, אך הוא נפטר מפצעיו לפני שהוכנס לתוכו. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בקיבוץ גינוסר. בתו הגדולה, בת ה12-, שליוותה אותו תמיד בדרכו מן העבודה והיתה עוזרת לו בפירוק הסטן ובניקויו, קיבלה את בשורת-המוות בשקט ובגאווה: "אין דבר. אני אנקום בהם"… לזכרו בנה משק גינוסר בית אשר נשא את שמו. הבית מוקדש למדעי הטבע, לשימוש בית- הספר והחברים מהסביבה, כדי להגשים את רעיונו של ישראל שנשאו בחובו זמן רב, להקים חדר-טבע במשק.