לוי, יצחק עופר
בן חנה ויעקב. נולד ביום י' באייר תשט"ו (2.5.1955) בתל אביב. גדל והתחנך בשכונת תל ברוך, שהיתה מוקפת בילדותו סביבה כפרית ובמרחביה רכש חברים קרובים, שליוו אותו לאורך חייו. הוא למד בבית-הספר היסודי 'אלחריזי' והמשיך בלימודים תיכוניים במסגרת בית-הספר התיכון האקסטרני 'מישלב'. עופר היה פעיל בקבוצת הכדורגל לנוער 'מכבי תל אביב' והקדיש את עתותיו לעיסוק במוזיקה, שמילאה את כל עולמו ואף שימשה לפרנסתו כשבגר. בחודש פברואר 1974 גויס לשירות חובה בצה"ל והתנדב לשרת בחטיבת הצנחנים, שבמסגרתה עשה את כל מסלול שירות החובה (ולאחר-מכן את שירות המילואים) והגיע לדרגת סמ"ר. לאחר שחרורו מצה"ל עבד באמרגנות כנסים וקונגרסים בינלאומיים. כל אותה העת היתה שאיפתו ללמוד הגברת קול בארצות-הברית, והוא אכן נסע ללמוד בבית-הספר הגבוה לסאונד בניו יורק ובלוס אנג'לס. בשובו ארצה עסק במוזיקה ובהגברת קול. במסגרת עבודתו הזדמן לו לעבוד עם אמנים ידועי שם מהארץ ומחו"ל. עופר נקרא לשירות מילואים בחודש ינואר 1989. במהלך תקופת מילואים זו הוא נפל בעת שירותו ביום כ"ג בשבט תשמ"ט (28.1.1989) והובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בקרית שאול. הניח אחריו הורים ואחות – ליאורה. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב המג"ד: "עופר התנדב לשרת בצנחנים… בתום שלוש שנות שירות סדיר, בהן ביצע תפקידו על הצד הטוב ביותר, הצטרף לשירות בחטיבת צנחנים, אותה חטיבה שרשמה הישגים נכבדים ביותר במורשת הצבא ומדינת ישראל, משחרור ירושלים, מלחמת-ההתשה ומלחמת יום-הכיפורים. מ- 1978 לקח עופר חלק בכל פעילויות היחידה – באימונים, תעסוקות מבצעיות ומבצע 'שלום הגליל'. היה 'טיפוס' בוהמיין, נון-קונפורמיסט ומצד שני חייל למופת. לא אהב 'קטנות', לא אהב את המשמעת, לא כל-כך אהב להתאמץ באימונים, היה לו קשה עם השיגרה האפרורית, אך היה חייל אחראי, ביצועיו מעולים, מוכן לתפוס 'ראש גדול', ואכן במלחמה של ממש התבלט לטובה. "המוזיקה שמילאה את כל חייו וה'סאונד' שהיה לו למקצוע, היו זרים לשיגרת היום-יום הצבאית, אך לפחות פעם אחת, מעבר לכל המקרים האחרים שנתמזל לנו ללמוד ממנו בנושא, נהנתה החטיבה כולה מכשרונותיו אלה, כשלקח חלק בארגון כנס חטיבת הצנחנים משחררי ירושלים (החטיבה שבה שירת) לציון מלאת 20 שנה לשחרור העיר. "עופר היה איש חברה, 'סחבק' שמוכן לעזור, שאוהב לעזור, לתת כתף, לשים יד. עופר היה איש שיחה אמיתי, מתלהב, מתעניין בכנות, אוהב אנשים וכמה לקשר. יתכן שכל אלה הם גם שחיזקו את הקשר שלו ליחידה, ויחד עם תחושת האחריות שחזר וביטא כל פעם במפורש, הקשו עליו את ההחלטה לעזוב את היחידה, גם בעת שחש ש'נגמר לו הסוס'."