לוי, יצחק (איציק)

בן שושנה ושלום. נולד ביום כ"ח בחשוון תשל"ו (2.11.1975) בגן יבנה, המושבה בה גדל, בגר והתחנך על ערכי הציונות והיהדות. מילדותו היה איציק חייכן וחביב, נעים הליכות, המשרה סביבו אווירה טובה. את לימודיו החל בבית-הספר היסודי "סיני" בגן יבנה והמשיך בבית-הספר התיכון "שפיר" במושבה. לאורך כל שנות לימודיו היה איציק אהוב על מוריו בזכות ענוותו ומסירותו. איציק התבלט בחוש ההומור ובחיוכו מאיר הפנים. תמיד היה מוקף בחברים ובחברות, אשר אהבוהו בשל נאמנותו הגדולה והרצון התמידי שלו לסייע ולעזור. רוח ההתנדבות שלו באה לידי ביטוי גם בפעילותו בתנועת הנוער "בני עקיבא", בגן יבנה. איציק היה חניך פעיל ואף הדריך במסגרת התנועה. בנוסף לפעילותו ב"בני עקיבא" התנדב איציק למשמר האזרחי במושבה. הוריו של איציק מספרים, שלמרות עיסוקיו הרבים, מצא בנם זמן לעבוד ולסייע למשפחתו, ולכל בקשה של אחד מבני המשפחה נענה בשמחה. מנהל בית-הספר התיכון בו למד, ציין את הכבוד שאיציק רכש לזולת, את צניעותו ואת נימוסיו הטובים, שנבעו מתוך אהבת האדם שלו. באוגוסט 1994 התגייס איציק לצה"ל מלא מוטיבציה. בשל בעיות רפואיות של קשיי נשימה נקבע לאיציק פרופיל רפואי נמוך, והוא חזר וניסה להעלות את הפרופיל ולשרת ללא כל מגבלה. איציק הוצב כנהג של מפקד פלוגת סדנת חימוש בפיקוד דרום. למרות בעיותיו הרפואיות היה איציק חייל מסור, אשר לא נעדר ולא איחר אף לא פעם אחת במשך שירותו. ביוני 1996 אושפז איציק בבית החולים בעקבות התקפת אסטמה קשה. חודש שלם היה מאושפז במצב אנוש ונאבק על חייו. לאחר חודש כלו כוחותיו וביום כ"ט בתמוז תשנ"ו (16.7.1996) איציק נפטר. בן עשרים ואחת היה במותו. הוא נטמן בבית העלמין בגן יבנה. לאחר פטירתו הועלה איציק לדרגת סמ"ר. הוא השאיר אחריו הורים וחמישה אחים – אייל, איתן, איילת, אידית ואורטל. סיפר מפקדו של איציק: "יצחק ניחן בהרבה תכונות חיוביות. מרצו ושמחת החיים שהקרין סחפו את חבריו, ונכונותו לתרום, לעזור ולסייע היתה לשם דבר. בין יצחק לביני נרקמה מערכת יחסים ייחודית, במשך השעות הרבות בהן היינו יחד בדרכים ובנסיעות הרבות. יצחק היה עבורי לאח קטן". כתב חברו, יריב: "שנתיים עברו מאז נלקח מאתנו חברנו יצחק בדמי ימיו. ההלם והזכרונות עדיין לא מרפים מאתנו. דמותו החייכנית של איציק עדיין חקוקה לנגד עינינו. איציק ניחן במידות של נכונות לעזור לאנשים בכל עת שיידרש. ידעת, שאם תפנה אליו, מיד ישמח לעזור. זו פשוט תכונה שהיתה מוטבעת בו כחלק ממנו. את זה לנצח לא נשכח. ודמותו תישאר בלבנו תמיד". וחברו יאיר, כתב: "כמה שננסה לצעוק לך – אתה לא תשמע./ כמה שננסה לשמוע אותך – אתה שותק. / החברות האמיתית והעזרה ההדדית שכל כך אפיינוך,/ חדוות החיים שתמיד זרחה על פניך / ולפתע, בלי התראה, 'עקידת יצחק' הפסיקה הכל / והותירה אותנו לבד עם השכול".