fbpx
לוי, יחיאל (אלי)

לוי, יחיאל (אלי)


בן ויקטוריה ואברהם. נולד ביום כ"ג באב תשט"ז (31.7.1956) ברמלה. אח לשלמה. התחנך בעירו בבית הספר היסודי "אחוה" וסיים את חוק לימודיו בבית הספר התיכון המקיף על-שם רקוסין במגמת אביזרי תעופה. בראשית חודש אוגוסט 1975 התגייס יחיאל לצה"ל. לאחר הטירונות עבר קורס מערכות תעופה בבית הספר הטכני של חיל האוויר בחיפה ועם סיומו הוצב לשרת בבסיס חיל האוויר "עציון" שבקרבת אילת. יחיאל שירת בבסיס "עציון" משנת 1975 ועד 1981, אז הוחזר הבסיס למצרים בעקבות חתימת הסכם השלום. יחיאל המשיך את שירותו בחיל האוויר במסגרת צבא הקבע בבסיס "עובדה", שם שירת כשנה. לאחר שהעתיק את מקום מגוריו לראשון לציון, עבר לשרת בבסיס "פלמחים" כממונה על מחלקת אביזרים. לכל אורך שנות שירותו זכה יחיאל להערכה רבה על ביצועיו ועל תפקודו. הוא הוערך כנגד מסור, אחראי, המקדם את הנושאים שעליהם הוא מופקד ומפגין מוטיבציה רבה. פעמים מספר קיבל תעודות הצטיינות וזכה לתואר "נגד מצטיין". בחוות הדעת ציינו מפקדיו את סובלנותו, את יחסי האנוש המעולים שניחן בהם, את נכונותו להגיש עזרה ושירות לכל דורש ואת מקצוענותו הרבה. לדברי אחד המפקדים היה יחיאל "נגד נמרץ, חברותי, מסור, בעל יוזמה, אכפתניק, מקצוען, לא נמנע מלהתמודד עם אתגרים חדשים ועם שינויים, מקרין על סביבתו אווירה נוחה, מלאת חדוות חיים והרבה אהבה". במהלך השנים השתלם יחיאל והעשיר את השכלתו בקורסים רבים, ובהם – אוטומציה וייצור בעזרת מחשב, השבחת מבקרים אווירונאוטים, הנדסת איכות, מכליות תדלוק ועוד. בהמשך, יצא ללימודים בבית הספר להנדסאים שבאוניברסיטת תל-אביב וסיימם בהצלחה. לאחר שהוסמך כטכנאי מכונות תעופה נבחר מבין מספר מועמדים לשמש בתפקיד מבקר איכות ושילב באגף שיטות חדשות ומתקדמות. וכך כתב מפקדו בסיכום תקופתי: "יחיאל נחשב כאחד המקצוענים ביחידה בתחום האביזרים בכלל ובמכניקה בפרט. כבר בתחילת תפקידו התגלתה מקצועיותו. במשך שירותו כמפקח איכות תרם רבות לקידום האיכות בתחום המכני". בד בבד עם הצלחתו בקריירה הצבאית טיפח יחיאל את התא המשפחתי. בשנת 1980 נישא לבחירת לבו דליה, ולזוג נולדו שלושה ילדים: בכורם אביב נולד ב-18.8.1981, ניצן נולדה ב-25.12.1985 ובן הזקונים, אור, נולד ב- 27.3.1994. תפקידו האחרון של יחיאל בבסיס "פלמחים" היה בתחום ההדרכה ביחידת מתנ"מ וגם תפקיד זה מילא באופן מקצועי ומעורר הערכה. שירותו הצבאי הארוך והעשיר של רב-סמל בכיר יחיאל לוי נקטע בגיל ארבעים ושתיים, ביום כ"א באב תשנ"ח (12.8.1998), לאחר מאבק ממושך במחלה קשה. יחיאל הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי ברמלה. הותיר רעיה, שני בנים ובת, הורים ואח. על קברו נחקקו המילים: "נקטפת באבך כשהחיוך על פניך שובב ואנחנו עוד שנים נחפש אחריו." במכתב הניחומים למשפחה השכולה כתב הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף שאול מופז: "יחיאל שירת כמפקד מחלקת הדרכה במרכז תחזוקת נשק מונחה בבסיס 'פלמחים' של חיל האוויר, ותואר על ידי מפקדיו כנגד מקצועי שביצע את תפקידו על הצד הטוב ביותר, תוך גילוי נכונות לתרום ולסייע לסובבים אותו בכל עת. יחיאל הפגין נאמנות וסובלנות רבה, בלט בשמחת החיים והיה אהוד ומקובל על מפקדיו וחבריו כאחד". כתב מפקד היחידה, סגן-אלוף משה דהן: "יחיאל הגיע למרכז תחזוקת נשק מונחה לפני כ-14 שנים, לאחר ששירת בבסיס חיל האוויר בעובדה. יחיאל נקלט ביחידה בצורה טובה מאוד והיה לראש צוות מחלקת אביזרים האחראית על מערכות הידראוליות ופנאומטיות. לאחר קבלת תואר טכנאי הועבר לתפקיד מפקח איכות מערכות מכניות. יחיאל הפגין יוזמה אישית גבוהה בכל הקשור לתפקידו, ואף גרם לשינוי ולשכלול נהלי העבודה. הצטיין בעבודתו, היה מספר פעמים לנגד מצטיין גפי ואף קיבל תעודת נגד מצטיין מטעם מפקד היחידה. מעבר לרצינות, למקצועיות ולשקדנות שהפגין במהלך שירותו, היה בעל חוש הומור וחדוות חיים שלא עזבה אותו עד ימיו האחרונים. יחיאל הקרין תחושת נוחות ואהבה לסביבתו בכל עת. אנו, מפקדי היחידה, חייליה ואזרחיה, אשר איבדנו חבר ואח, מביעים את צערנו העמוק ואת השתתפותנו באבלכם הכבד". כתב יהודה כהן, חבר לשירות: "במסגרת שירות המילואים שלי אני מעביר קורסים בבסיסי חיל האוויר מטעם מטה החיל. במהלך ההכנות לפעילויות בבסיס פלמחים היו לי הזכות והכבוד לעבוד עם יחיאל בשיתוף פעולה שנתן לי את ההזדמנות להכיר אדם משכמו ומעלה. בכל פעילות שהצריכה הגעה שלי לבסיס הייתי סמוך ובטוח שהחלק של שיתוף הפעולה מצד הבסיס מכוסה כבר, מכיוון שידעתי מי אמון על כך. … הצטערתי צער רב לשמוע שיחיאל אינו אתנו עוד, הכרתי אותו כאיש משפחה גאה כשהראה לי תמונות, כחייל טוב וכאדם". בני משפחתו של יחיאל נפרדו ממנו במכתבים מרגשים וברשימות לזכרו. לאחר נפילתו כתבו: "אבינו היקר והאהוב. במשך כל ימי חייך מעולם לא חלית, ולפני כשנה וארבעה חודשים פקדה אותך המחלה הארורה, אותה מחלה שאכלה אותך מבפנים, ואתה, אתה לא הראית זאת כלפי חוץ. לאורך כל הדרך הקרנת חוסן נפשי ואופטימיות רבה, ידעת להפנים היטב את הסבל הנורא, ותמיד אמרת 'כן, אני בסדר, זה לא רציני'. לפני שנה בדיוק עברת ניתוח קשה ביותר ולמרות הקושי ולמרות הכאב הצלחת להתגבר ואמרנו לעצמנו 'סוף סוף זה ייגמר', אך הנורא לא נגמר ובסופו של דבר חזר. ההומור שבו ניחנת ליווה אותך גם בשעות הסבל הקשות, במראיך השלו, שידרת לנו נינוחות, השרית בנו עוצמה וכוח להתמודד יחדיו עם המחלה. נטעת בנו כוחות, לא הותרת מקום לדאגה, תמיד אמרת 'הכול יחלוף, כל החיים עוד לפנינו!'. תמיד היית חזק, תמיד עזרת, תמיד התנדבת, ותמיד תרמת. וכל זאת היה רק מעט מעט מאוד מהמידות הטובות שלך שכולם אהבו בך. את חותמך הטבעת בכל מקום בבית, הבית שכה אהבת וטיפחת עד מאוד, כל פינה בבית תעורר בנו את זיכרונך. והגינה, הגינה שפורחת בשבילך, הגינה שהשקעת את כל כולך בשבילה, היא תמשיך ותפרח בשבילך לעד! תמיד חייכת ותמיד הצחקת אותנו ומי יעשה זאת עכשיו? כעת בני המשפחה וחברים ממאנים להאמין איך נקטפת בדמי ימיך והותרת חלל ריק, כי הרי חלפו רק מספר ימים מאז מלאו לך 42 שנים. אומרים שאלוהים לוקח את הטובים ביותר וכעת אנו מאמינים לכך, משום שאתה היית הטוב בעולם, הטוב ביותר והנפלא שבאדם. תדע לך שם למעלה שתמיד נאהב אותך ותמיד נזכור אותך, ושתדע ששימשת לנו מופת ודוגמה ואנו מבטיחים להמשיך בדרכך. הייה שלום אבא, אוהבים אותך מאוד, בני משפחתך". שיר פרדה: "אבא. אנו עומדים מול קברך ובלבנו מועקה / מנסים לעכל, אבל אין בקרבנו נחמה. / עצובים וכואבים כולנו מרכינים ראש / לא מאמינים ומצפים לבואך עד בוש. // לנו היית סמל הטוב והלבב / ולפתע פתאום עולמנו חרב. / מכל עבר, מכל פינה קורץ לנו החיוך / שעל פניך דרך קבע היה נסוך. / צחוקך שתמיד באוזננו יהדהד, צחוקך המדבק כל כך / אשר אותו לעולם, לעולם לא נשכח. // על צרותיך ועל מכאוביך לא סיפרת לנו אפילו פעם / וכשכבר אמרת מילה היא תמיד הייתה בקול מרגיע מלא תקווה. / טוב לבך ינחה אותנו כעמוד האש / ונזכור תמיד כי דמויות כמוך מעט מאוד יש. // תחסר לנו מאוד היום ובעתיד / ודמותך תהיה חקוקה בלבנו תמיד". כתב אביב, בנו הבכור של יחיאל: "אבא … תדע לך שאותך תמיד אוהב ולעולם לעולם לא אשכח. אתה אולי לא כאן ממש, אבל אתה כן כאן בזיכרוני ובדמיוני ותמיד אתייעץ אתך כמו שנהגתי בעבר, בכל נושא ונושא, בכל מעשה ומעשה שאעשה בחיי. … למרות שהייתי אתך צמוד בכל ימיך האחרונים, לא יצא לי להיפרד ממך ממש, לכן אני רוצה להגיד לך אבא שהיית ותמיד תהיה חלק מתוכנו. הייה שלום אבא." במלאות שלוש שנים לנפילתו, כתב הבן: "אבא, שלוש שנים כבר חלפו – שלוש שנים ארוכות, קשות וכואבות, שלוש שנים של פינוי הריסות ובנייה מחדש. … לפני שלוש שנים בדיוק הייתה הפעם הראשונה שבה היינו צריכים להסתדר בלעדיך ממש. ללא מישהו שידאג לכל דבר ודבר ויפתור כל בעיה, ללא אותה תמיכה, אותו חיוך ואותה הערה מצחיקה בכל הזדמנות מתאימה. בקיצור, מאותו הרגע התחלנו להרגיש בחסרונך. מאז, עברנו תקופה ממושכת – לא קלה. ובעזרת היכולת לא להתייאש – דבר שלמדנו ממך, ובעזרת כל אחד ואחד מקרובי המשפחה, השכנים והחברים הטובים, התחילה מלאכת הבנייה. בנייה שהייתה מלווה בקשיים רבים, מריבות, בכי וכאב, אך ממנה התקבלה לבסוף משפחה יציבה, מגובשת וחזקה. משפחה שסוף סוף יכולה לחזור ולהסתכל קדימה, משפחה עם תקווה. בעוד שבוע בדיוק אנו נהיה בארץ שאליה כל כך רצית להגיע, ולמרות שהכול היה כבר מתוכנן ומאורגן, מחלתך עצרה את השעון והראתה שאין עוד זמן. אין זמן לעוד טיול, אין זמן לעוד בדיחה, אין זמן לעוד חיוך, אין עוד זמן לנשימה… אל אותה איטליה שעליה חלמת לפני שלוש שנים נצא אנחנו משפחתך בזכרנו אותך. ובנוסף למזכרות שנביא בשבילנו, נביא גם אחת בשבילך, ועל כל אתר או מקום יפה נתבונן פעמיים – פעם בשבילנו ופעם בשבילך". במלאות שבע שנים לנפילתו, כתבה דליה, האלמנה: "אלי היקר. שבע שנים חלפו להן. שבע שנים של געגוע וזיכרון. שבע שנים של תחושת אובדן וחיסרון. במשך כל השנים יחד הרעפת על המשפחה אהבה וחום. גילית לנו בכל יום נוסף בחייך טפח מאישיותך המקסימה, מטוב לבך, מכישוריך המגוונים ובהם הרצון לתרום ולהעניק ללא חשבון, ללא חשש מקושי ומכשול. לצחוק מבדיחותיך ומחידודי לשונך. כל אלה הם פחות מחצי נחמה. ניחנת ביכולת בלתי נלאית להעניק אוזן קשבת ומבט מבין ותומך בעיניך, וחיוך מעודד שאותו ננצור לעולם ועד". מכתב נוסף שכתבה: "אלי היקר, באנו לספוד לך היום, ביום השנה השמיני ללכתך מאתנו. במקום לחגוג לך במסיבת הפתעה עם מתנות והפתעות, אנו חוגגים לך היום את יום הולדתך ה-50, לצערנו בלעדיך. היית איש אשכולות, איש נבון, עם חוכמת חיים ונעים שיחה, אפשר היה להתייעץ אתך בכל נושא ולקבל תשובה ומענה להתלבטויות. אני גאה על כך שהייתה לי הזכות להיות רעייתך, ועל שלושת הילדים המקסימים שגידלנו יחד. … עברנו אתך רגעי אושר ושמחה ואולי זה הזמן לומר לך תודה. מקווה שאתה נמצא עכשיו במקום שלו ומוגן ושתדע לנתב את דרכינו, כמו שעשית זאת בעבר. אנחנו פה למטה נהיה חזקים, נמשיך בכאילו שיגרה, אבל הלב כואב והגעגועים אליך חונקים את הגרון. מאחלים לך יום הולדת שמח, אי שם למעלה עם המלאכים שבטח כבר חוגגים לך ומפנקים אותך. אוהבים אותך מאוד, נזכור ונתגעגע תמיד". במלאת עשר שנים לנפילתו של יחיאל, כותבת לו בתו ניצן: "אמרו שקשה יש רק בלחם, אבל לגדול בבית בלי אבא קשה יותר. קשה בלי מקום הישיבה היחיד שלי על ברכיך.קשה בלי החיוך עם הרווח בשיניים והצחוק המתגלגל. קשה בלי שריקת הציפורים שלך, המנעימה בליבי אבל החיים ממשיכים… והנה נמצאת אני פה במיאמי, רחוקה מכולם ומנסה להתמודד עם כל יום שעובר, אך אני בהחלט נהנית עם החברים, בעבודה סבבה ולבד עם עצמי. אני יודעת שאתה סולח על שאני לא נמצאת עכשיו לידך. זה לא משנה היכן אהיה, אתה תמיד בלב שלי תהיה. אוהבת, מתגעגעת ולא שוכחת, ניצן".

דילוג לתוכן