בן ענת ודוד. נולד ביום כ"א באלול תשל"ה (28.8.1975) בירושלים. בן בכור למשפחת לוי, אח בוגר לשתי אחיות צעירות. ילדותו של יוסי התחילה בירושלים ובכפר סבא ולאחר מכן התחיל ללמוד בבית-הספר היסודי בכפר סאלד והמשיך בחטיבת הביניים "יד גיורא" בהרצליה. בשנות התיכון עבר עם משפחתו ליישוב הקהילתי בני יהודה שבגולן, שם למד בבית-הספר התיכון "נופי- גולן" שבקצרין במגמה המדעית-טכנולוגית. כבר בילדותו, התכונה האופיינית ליוסי היתה הסקרנות. תחילה שאל, בהמשך פירק, אחר כך חקר בקריאה. כילד צעיר, שלא הבין את פירוש המלה "סכנה" – נגע, ניסה, הרס – בשיא התמימות. מספרת אמו: "כשגדל, ידענו, מכשיר ישן לא זורקים לפח. יוסי כבר יפיק ממנו תועלת: או יפרק אותו על מנת להבין כיצד פעל, או ישתמש בחלקיו כדי לבנות משהו חדש, או שפשוט ישפר את ייעודו, בעזרת חוכמתו הרבה, נסיונו, והידע הרב שרכש מגירויים חיצוניים". הספרים היו אהבתו הגדולה של יוסי. הוא קרא בלי סוף – הן ספרות יפה והן ספרות מקצועית. את המחשב הראשון קנו לו הוריו כשהיה בן תשע. צג המחשב משמש עד היום כמסך טלוויזיה בבית הוריו של יוסי, לאחר שהוא ערך בו שיפוצים. בילדותו, מעולם לא ניתן היה לצפות את הצעד הבא שלו. מעשי קונדס רדפו תעלולים, אך אי-אפשר היה לכעוס על יוסי, החיוך החינני שעלה על פניו – המהול בהנאה ובהתנצלות גם יחד – שבר את כולם. יוסי הפך במהרה למקור הערצה ולמידה הכי גדול לשתי אחיותיו – שלומית ורוני. בתחילה, בצירופן למעשי קונדס, אחר כך בהרצאות על החיים, הבנות והבנים, יותר מאוחר בייעוץ בנושא וכמובן, מורה מעולה לפיסיקה, מתמטיקה, מחשבים ועוד תחומים רבים – הן הציגו את הבעיות והוא שלף את הפתרון – קלי קלות! בבית, כבר מגיל צעיר, כל נושא האלקטרוניקה היה באחריותו של יוסי – הוראות הפעלה, התקנות, תיקונים. בשבתות, כשבא הביתה מהצבא – חיכתה לו רשימת מטלות שהצטברו. מבית הספר של הקיבוץ הגיע יוסי להרצליה – מין ילד טוב ירושלים, "מסודר, חכם והגיוני, תלתל נופל על המצח בדיוק שכזה – הכל לפי הכללים", מספרים חבריו. אך במהרה, מבט הילד הטוב הפך למבט "שובב, ציני וממזרי", התסרוקת המסודרת פינתה מקום לפן קבוע ויוסי וחבריו הקימו את חברת "דיסקו פופ". יוסי, בעזרת ידיו המעולות, בנה אורגן אורות. מזה לקחו טייפ ומזה רמקולים ושם הם היו, בכל מסיבות השכבה. בטיולים השנתיים, יוסי קיפץ בין הסלעים, עזר לסחוב תיקים. לא שר, לא הצטלם, לא חרג, חלילה, מן ההיגיון הישר. כשיוסי היה אתנו, היו "ביטחון, צדק וחכמה" – מספרים חבריו מהרצליה. גבוה, תמיר, מטופח – מבט חודר ומלא חן, חבר נאמן. כך הגיע יוסי לרמת הגולן, לכיתה י"א ביישוב בני יהודה שבגולן. נזכרת הגר, חברתו: "החיים עם יוסי היו מלאים בצחוקים, בחוכמה, באתגרים. …היה לו חיוך מדהים, חיוך שאי-אפשר לעמוד בפניו. …יוסי ידע ואהב להתלבש. היו לו טעם וסגנון מיוחדים. … אחד הבילויים האהובים עליו היה הקולנוע. …כשיוסי החליט שלומדים, לא עזרו לי שום תירוצים. פשוט ישבתי ולמדתי. מאוחר יותר, כשהיה בצבא, ישב ולימד אותי – לא פחות ולא יותר – לנווט". יוסי תמיד בטח בעצמו וביכולתו. הוא שאף לדעת, ללמוד, ולא רק לשפר, אלא להגיע לטוב ביותר. סיפר חברו מהתיכון, אמיר בר-יצחק: "בתקופת הבגרויות, למדנו יחד. …הספרים היו על הרצפה, ואנחנו ישבנו לראות 'רק רגע' סרט בווידיאו, או 'רק לשנייה' קופצים לכנרת. …אך משום מה, זה לא השפיע על הציונים של יוסי. היה נראה כאילו הדברים זרמו אליו בלי ללמוד". בחופשים ולפני הגיוס עבד יוסי, כדי להיות עצמאי ולרכוש בכוחות עצמו כל מה שיחפוץ. הוא טען שכל עבודה מכבדת את בעליה וכך הקים גדרות תיל סביב חוף "דוגית", כולו נוטף זיעה בארבעים מעלות בצל, כדי לחסוך קצת כסף לפני הגיוס. לאחר שסיים את לימודיו בהצטיינות, החל יוסי באימונים לקראת גיוסו. יוסי, שהיה בטוח בעצמו וביכולתו, שאף לשרת בסיירת מובחרת ולתת מעצמו את המקסימום. בדצמבר 1993 התגייס יוסי לצה"ל והשתלב בסיירת מטכ"ל, לאחר שעבר את הגיבושים הקשים. כעבור שנה, יצא יוסי לקורס קצינים ובסיומה של חצי שנה מפרכת של לימודים ואימונים סיים את הקורס כקצין מצטיין והוצב, על פי בקשתו, בסיירת אגוז. בתחילת דרכו הדריך טירונים ולאחר תקופה, מתוך צורך פנימי, עבר יוסי לפעילות מבצעית, תחילה כמפקד צוות ומהר מאוד התקדם לסגן-מ"פ. חבריו של יוסי לשירות מספרים, שהיה קצין מקצועי, בעל יכולת פיסית גבוהה ופרפקציוניסט חסר תקנה: למד צירים בלילות, תכנן פעולות ומבצעים בקפידה וידע היטב לקראת מה הוא הולך ומוליך את פקודיו, עליהם חש אחריות כבדה. את כל זאת עשה יוסי בשקט ובצנעה, ותמיד הקפיד להתקשר הביתה, לשאול לשלומם של הוריו ואחיותיו ולא לעורר את דאגתם. סיפר אמיר, חברו: "לפני מספר חודשים, נהרגו שני חיילי 'אגוז' במהלך מבצע בלבנון. יוסי היה אמור להיות שם, אך לבסוף לא יצא למבצע. היינו שנינו בבית ביום שישי שלאחר מכן, והוא רצה שנצא לבלות על מנת שיוכל לשכוח מזה קצת. אבל בדרך לשם דיברנו רק על העניין – מבחינה צבאית. בדרך חזרה, יוסי נשבר, התחיל לבכות ולשפוך הכל. את הכאב, הפחד, אי-הוודאות והחרטות. עצרתי באחד הסיבובים בדרך מאל-חמה למעלה ועמדנו בחוץ. יוסי לא הפסיק לבכות ולדבר. הוא לא הבין איך יכול להיות ש'עשינו הכל כמו שצריך' ובכל זאת נפלו אנשים. ניסה למצוא סיבות, הסברים, ושוב חזרנו לנושא האחריות. דיברנו על הכאב של ההורים, המשפחות, החברים. דיברנו על ההתמודדות שלנו, המפקדים. על איך אנחנו צריכים לעשות הכל על מנת להחזיר את פקודינו הביתה בריאים. כל כך, כל כך כאב לו. עמדנו שם באמצע הלילה, מחובקים בצד הכביש, והוא לא הפסיק לבכות. הייתי אז באמצע ההכנות שלי לעלייה ללבנון ואחד הדברים שהוא אמר לי שם, לקחתי אתי הלאה, לתוך הארץ המוכה הזו. הוא אמר לי שלא משנה כמה החיילים שלנו יבכו – אסור לנו לוותר על ההכנות, התרגולות, התדריכים והמבצעיות – עד הסוף. לדקדק בפרטים הכי קטנים – ואני הבטחתי לו ולעצמי…". כתב מפקד הסיירת: "יוסי היה בעל דמות של מנהיג. דמות נערצת וראויה לחיקוי. תמיד ביצע את משימותיו על הצד הטוב ביותר והפגין מקצועיות, רמה אישית גבוהה, חתירה לשלמות ומצוינות. יוסי היה בעל מוטיבציה גבוהה, תמיד האמין בצדקת הדרך, ובכך הקרין ביטחון לפקודיו ומפקדיו. יוסי היה קצין, לוחם, חבר ומפקד, שתרם לחבריו וחלק עמם את ערכיו, אשר הביא אתו מבית הוריו". כתב על יוסי מפקדו, ברקוביץ: "היה בך את הכל – כמפקד, את המנהיגות והכריזמה, לסחוף אחריך, אך בתבונה. …היתה גם דבקות ללא לאות, למרות הקשיים והעייפות. …ירידה לפרטים הכי קטנים, במקצועיות רבה, ללא עוררין. והיה בך הכל: ארץ ישראל, ציונות, אחווה, אהבה ואש בוערת. והיה גם אדם, נפש אצילית עם חיוך תמידי, זקוף, גבוה, אמיתי. …ידע לא רגיל בכל תחום, למרות הגיל. …סבלנות והבנת הסובב, רגישות ועדינות. …ואותך הכל רצו, בנות שאותך רדפו ולוחמים שלדעת ולשיחה צמאו. אהבה, שמחה ושקט פנימי". יוסי נפל ביום י"ד בטבת תשנ"ז (24.12.1996), ממטען צד, כאשר היה מפקד הכוח בפעילות מבצעית בדרום לבנון. בן עשרים ואחת היה בנופלו. עמו נפל סמ"ר ניר גנדלברג. יוסי נטמן בבית העלמין בבני יהודה. השאיר אחריו הורים, את אחיותיו – שלומית ורוני ואת חברתו – סיוון. לאחר נופלו הועלה יוסי לדרגת סרן. מתוך מכתב שכתב יוסי לאמו, לפני שעבר מהדרכת טירונים לפעילות מבצעית: "…אני יודע שאת מודאגת ולא לחלוטין שלמה עם מה שאני עושה, ועוד פחות עם מה שאני צפוי לעשות. …חשוב שתדעי, שהמון פעמים, הידיעה שלך איכפת ואת תמיד שם, היא זאת שדוחפת קדימה. בימים טרופים אלה, כשכל המציאות סביבך נראית תלושה מכל מה שהכרת, דווקא אז טוב לדעת, מצורך הידיעה בלבד, שמה שאני עושה – זה הדבר הנכון, בהתאם לחינוך שקיבלתי… "אני מרגיש רע בשל העובדה שאני, בתוך תוכי, רוצה דבר שאותו קשה יהיה לך לקבל ושיהפוך את המציאות היום-יומית לקשה יותר עבורך. …יותר מבכל זמן אחר, דווקא עכשיו, אני צריך את הבסיס הזה של הבית בו גדלתי, גם אם לפעמים אתם חושבים שהתנתקתי לחלוטין. …דעי מה חשיבותכם עבורי".
