לוי-וולף, גד
בן לאה ויהודה, נולד ביום כ"ב באב תרפ"ז (20.8.1927) בעיר המבורג, גרמניה. בן יחיד להורים משכילים (אביו – עורך-דין, אמו – רופאת-עינים). בשנת 1934 עלו הוריו ארצה והתיישבו בתל-אביב, בה למד תחילה בבית-החינוך לילדי עובדים ואחר-כך בגימנסיה "מונטיפיורי". כתום תקופת לימודיו החל לעבוד וללמוד את מקצוע המסגרות בבתי-חרושת שונים בתל-אביב. בהיותו בן 18 התגייס לבריגדה היהודית ושירת בה שנה, ביקר בבלגיה ובהולנד והשתתף באספקת מזון וציוד למחנות עולים לקראת העפלתם. עם שחרורו עבד בשירות הטלגרף והטלפון הממשלתי ולבסוף עבר לעבוד בבית-החרושת "הארגז" במלאכת שריון כלי-רכב. במרס 1948 התגייס לצבא ונשלח לשירות במשטרה הצבאית. שירת בחיפה וגם סיים קורס בנווה שאנן. תפקידיו במשטרה הצבאית לא הניחו את דעתו. הוא רצה להשתתף בתפקידי קרב והגיע לכך בקרבות לשחרורה של חיפה בשורות חטיבת "כרמלי". נמנה עם המעטים מבין המשתתפים בקורס בנווה שאנן, אשר התנדבו לצאת למבצע הקרבי המסוכן בואדי- רושמיה ובבית המועצה הערבית. במבצע זה הצטיין בהתקנת קווי טלפון-שדה. ביום ה' באייר תש"ח (14.5.1948) כשנשלחה יחידה לפעולת החרמת מכוניות לשיירה, הצטרף גם הוא אליה, בגלל מחסור בנהגים, ושימש נהג באחת המכוניות, זו שלא חזרה. בהצטלבות הדרכים בשערי העיר עכו נפגע מכדורי-מארב ליד גבעת נפוליון. עם כיבושה של העיר נמצאה גופתו והוא הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנהריה.