לוי, דוב
בן יהודית ומרדכי, נולד ביום י' בתמוז תרע"ז (30.6.1917) בעיר העתיקה של ירושלים וגדל בבית-ההורים באווירה של מסירות ושאיפות ציוניות ולאומיות, להגנת היישוב ולעזרה נדיבה לנדכאים. מתוך חיבה יתירה לכל חי היה צמחוני במשך שנים. דוב סיים בית-ספר יסודי, למד חרטות בבית-ספר תיכון-מקצועי ומשהחל לעבוד היה מוסר את רוב משכורתו להוריו ומהשאר הוציא לא פעם סכומים לעזרת חבר בשעת דחקו, עזרה בכבוד בצורת הלוואה. בערבים היה מוסיף לקרוא וללמוד ולהשלים את ידיעותיו. הירבה להתעניין בשירה, בספרות ובמוסיקה קלאסית. במלחמת-העולם עבד כמרותק בבית-מלאכה מיכני לייצור חלקי- נשק חשובים ובערבים היה פעיל ב"הגנה". במלחמת-העצמאות השתתף בפעולות קרב והגנה ובהתקנתם של כלי-נשק ושכלולם. למרות שידולי משפחתו, שיש לו בעיר תפקידים חשובים למכביר וזכויות מספיקות להימנע מעלייה למשמר הר-הצופים, התנדב דווקא לתפקיד זה, כי "יש לנו שם אוצרות יקרים מכל יקר, ואולי אזכה גם אני פעם ללמוד שם". בשעת הנסיעה אל ההר פקדו עליהם חיילים בריטיים לצאת מהאוטובוס לשם בדיקה. והוא, הצנוע והשתקן, נתן פקודה נגדית "לא לקום ולא לצאת" – והבריטים ויתרו. בתקופת השהייה על ההר מילא תפקידים של מחסנאי ולוחם כאחד. ביום י"ג באייר תש"ח (22.5.1948) בשעה מאוחרת בלילה, פקד על האפסנאית העייפה בבית-החולים "הדסה", ללכת איתו מיד והראה לה שק מלא אורז שגילה במרתף. הוא הסביר לה מדוע ראה צורך להטריחה כעת: המזון מועט וטבעת המצור מהודקת ובתוכנו של שק זה תלויים חיי בני אדם והוא עתיד לצאת עוד מעט לשמירה ואם "יקרה משהו" אל יירד איתו סוד השק אלי קבר… בשומרו אחר-כך בעמדה הקדמית התקרבו שריוני האויב בניסיון לכבוש את המקום. הוא זחל החוצה מעמדתו וזרק בקבוק מולוטוב לעבר שריונית ושיתק אותה ושאר השריוניות נסוגו. בפעולה זו נפצע קשה מפגז תותח-החיפוי של האויב. על אף קריאתו לחבריו שיניחוהו ולא יסכנו את עצמם – אספוהו משם וטיפלו בו, ובשעת טיפולם השתדל לעודדם ומסר להם את המפתחות והוראות לעבודה במקומו עד שיחלים מפציעתו, ותוך כדי שיחה זו יצאה נשמתו. נקבר בהר-הצופים. ביום י"א בשבט תשי"א (18.1.1951) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר- הרצל בירושלים.
