בן אינגריד וישראל. נולד ביום ג' באדר ב' תשמ"א (9.3.1981) בלה פאז, בוליביה. ברנרד נקרא על שם סבתו ביאטריז, שנפטרה חודשים ספורים טרם לידתו, אך הכל כינוהו בנצ'י. כתינוק אצה לו הדרך והוא הקדים לעשות את צעדיו הראשונים. בחודש ינואר 1983, והוא כמעט בן שנתיים, עלה לארץ עם משפחתו, שהתיישבה בבאר שבע. בנצ'י היה ילד יפהפה, שערו בלונדיני ומתולתל ועיניו בהירות, קטנטנות ומיוחדות. כאשר חייך נסגרו עיניו לכדי חריץ, דבר שזיכה אותו בכינוי 'כמו סיני'. קשה היה להתעלם מנוכחותו של הילד בעל החיוך הבלתי נשכח, שכמעט לא מש מפניו. הוא החל את לימודיו בבית-הספר היסודי 'קורצ'ק' בבאר שבע. כעבור שנה, עברה המשפחה ליישוב טנא-עומרים. בנצ'י השתלב בבית-הספר 'מיתרים' ביישוב הסמוך מיתר וקצר שבחים רבים מצוות המורים. את לימודיו המשיך בתיכון-מקיף ז' בבאר שבע וגם שם הצטיין וזכה בהערכה רבה: "אתה עוד תגיע רחוק," אמרו. בנצ'י סיים את לימודיו עם בגרות מלאה, בדגש על לימודי ארץ-ישראל. גם במדע ובהיסטוריה גילה עניין ניכר והקדיש זמן לחקר עברה של משפחתו. בנצ'י המתבגר היה עלם חמודות, בעל נפש אצילה, אדיב ומתחשב, רודף צדק ורחב לב. "ילד הסרגל", החמיאו לו הוריו וסיפרו כי מעולם לא הסתבך או הקשה, טובת הכלל עמדה תמיד לנגד עיניו ולא אחת השכיל לגשר בין יריבים. "מעולם לא רבת עם אף אחד ולא רכשת לעצמך שונאים או אויבים, רק מכרים וחברים," סיפרו חבריו הטובים של בנצ'י. "היית ביישן וצנוע. תמיד היית דואג לשעשע את כולם ולפתור את המריבות." הוא היה קשור מאוד לבני משפחתו: עם אביו אהב להתגושש ולשחק משחקי כוח; נהג לעזור לאמו בבישול, בקניות ובתיקונים קטנים בבית; עם שני אחיו אהב לשחק כדורגל, לשחות, לספר בדיחות ולדבר על כל נושא שבעולם. עם בני הבית נמנו גם חתולה סיאמית וכלבת פינצ'ר שבנצ'י אהב להשתעשע איתן ולצלמן בכל הזדמנות, והן, מצדן, החזירו לו אהבה. בנצ'י התעניין בתחומים מגוונים. היה אוהד מושבע של קבוצת הכדורגל האנגלית 'מנצ'סטר יונייטד' ועקב בדריכות אחר כל משחקי הכדורגל; אהב לאכול והיה פתוח להתנסויות גסטרונומיות חדשות, משונות ככל שיהיו; נמשך למחשבים ולמשחקי מחשב, שהיה מפצח אותם מיד. הוא הרבה להאזין למוזיקה ואהב לצפות בסרטים. היה מקליט אינספור קלטות וידאו ושאב הנאה רבה מסדרות קומיות בטלוויזיה, כגון ה'קומדי סטור' ו'משפחת סימפסון'. עם הזמן רכש מכספו מערכת קולנוע ביתית להנאת כל בני המשפחה. משסיים את לימודי הנהיגה וקיבל רשיון, נהג לקחת לעתים מזומנות את הרכב המשפחתי ל'סיבוב' של נהיגה בכיף. בתקופת התיכון היה חבר פעיל בגדנ"ע והרחיב את השכלתו בתחום ידיעת הארץ. בכיתה י"ב השתתף בתכנית 'אחרי', שבמסגרתה התקיימו מפגשי הכנה לצה"ל והרצאות בנושא מנהיגות צעירה. בתחילת חודש אוגוסט 1999 התגייס בנצ'י לצה"ל. הודות לנתוניו הגבוהים רשאי היה לבחור היכן לשרת והוא בחר בחיל-השריון. אהבתו לטנק בלטה למן ההתחלה. הוא נהג לדבר על הטנקים ויכולותיהם גם בעת חופשותיו, בחן עם אביו את מרכיביהם הטכניים ושיתף את חבריו במה שהפך למוקד התעניינותו. בנצ'י התגלה כאיש צוות מסור ורכש לעצמו מעריצים רבים. ביולי 2000 סיים קורס מפקדי טנקים ושובץ כרב-סמל פלוגתי בקורס קציני שריון בשיזפון. במשך שלושה מחזורים שימש, כהגדרתו, 'הגננת' של חניכי הקורס, ועל כך קיבל תעודת רס"פ מצטיין. "תותח, כל הכבוד ליכולת, יוזם ואיכפתי, דואג למצב הצוערים, משקיע המון, מבין את תפקידו, עובד עם חיוך ונותן את הנשמה," כתבו עליו הצוערים במשוב בסוף אחד הקורסים. במהלך שירותו הועלה לדרגת סמל-ראשון. משהרגיש שמיצה את עצמו בתפקיד, חזר בנצ'י לגדוד השריון הסדיר 'עשת' שבחטיבת 'עקבות הברזל' ושימש כמפקד טנק. "המפקדים בפלוגה זוכרים את בנצ'י כבר-סמכא בנושאים מקצועיים," כתב מפקד הפלוגה, "ובה בעת חבר ששמח להיחלץ לעזרתו של כל מפקד באשר הוא… הדאגה שלו ללוחמיו והחתירה לשלמות המקצועית שלו ושל צוותו ניכרו בכל צעד וצעד שעשה במהלך אימון הצמ"פ." סיפר אחד מחייליו של בנצ'י: "כשראיתי אותך ידעתי שאתה תהיה מפקד מצוין בשבילי. מפקד שכל הזמן מחייך הוא מפקד 'תותח', שיש לו לב ויודע להקשיב ולהבין אותך גם ברגעים שנראים שטותיים, אבל קשים בשביל חייל חדש בצבא, כמוני." מפקד הגדוד, סגן-אלוף עינב: "בנצ'י היה מפקד אהוד על פקודיו, תרם לרבים מזמנו ושימש להם דוגמה. חבריו, המפקדים בפלוגה, הכירו את חיוכו התמידי, חוש ההומור שלו ושמחת החיים שאיפיינה אותו. הם יכלו לפנות אליו בשעות הקשות, ולקבל מלת עידוד… התעקשותו לקחת חלק בהכשרת דור לוחמים חדש, אף בזמנים קשים, ממחישה את רצינותו, את הערכים לפיהם פעל ואת התכונות שניחן בהן." ביום ד' בטבת תשס"ב (19.12.2001) נהרג בנצ'י בתאונת-אימונים בבקעת הירדן. הטנק, שכל כך אהב, קיפד את חייו והוא בן עשרים. בנצ'י הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בבאר שבע. הותיר אחריו הורים ושני אחים – אורן ויצחק. במכתב הניחומים למשפחה השכולה כתב הרמטכ"ל, רב-אלוף שאול מופז: "מפקדיו וחבריו של בנצ'י מעידים עליו כי ניחן ביכולות אישיות גבוהות וביצע את כל משימותיו נאמנה. חייל חדור מוטיבציה, היה נכון לעזור לכל אדם, לתרום ליחידה כמפקד, זכה להערכה רבה, היה אהוב ואהוד על הסובבים אותו." ספדה לבנצ'י מנואלה, מנהלת בית-הספר התיכון שבו למד: "למד ואהב ולחם, וחינך לוחמים והתלבט בבעיות היותר עמוקות של חיינו – ונשאר עם זאת רגיש ופתוח לחיוך, לטיול, לפרח ולשיר. בנצ'י, כך תחיה לנצח בלבנו, עם החיוך, עם הרצינות ועם המשמעות העמוקה." אחד מחייליו של בנצ'י כתב לזיכרו: "אין גשם כשעולה השמש/ אין שמש כשיורד הגשם/ בקור מצמרר שערותיי סומרות/ כשאני חושב עליך עולות בי הדמעות/ תהיה חזק שם למעלה, חבר יקר/ רק תדע שהחיוך שלך אצלי לעד נשמר." כתבו בני המשפחה: "נלקחת מאיתנו בטרם עת, כשעוד לא התחלת את חייך. אתה, ששנאת לבלוט ולהיות במרכז העניינים, במותך התברר עד כמה היית אהוד ואהוב בקרב חבריך, פקודיך, מפקדיך, שכניך וקרוביך. בנצ'י, לעולם נזכור אותך כפי שהיית: צנוע, טוב לב, מתחשב ואוהב את הקרובים אליך. נזכור את נועם ההליכות שלך, הנימוס וההתחשבות בזולת… הכאב הוא גדול, ולעולם יישאר בלבנו."
