בנם של ענת ויצחק. נולד ביום כ"ד באלול תשמ"ו (28.9.1986) בגני תקווה. אחיהם הבכור של אסף ויונתן. אמיר גדל בגני תקווה והיה ילד יפה-תואר, בהיר-שיער ותכול-עיניים, שובב וסקרן. הוא למד בבית הספר יסודי "רביבים" שבגני תקווה עד כתה ה'. בשנת 1998 עברה משפחתו להתגורר בזכרון יעקב. אמיר החל את לימודי כיתה ו' בבית הספר היסודי "ניל"י" בזכרון יעקב והמשיך את לימודיו בתיכון "אורט השומרון" בבנימינה במגמת מחשבים. כנער היה אמיר מלא אנרגיה ושמחת חיים. התכונה הבולטת ביותר שלו הייתה החיוניות הגדולה. הוא היה תמיד במרכז העניינים, מלא ביטחון עצמי, בעל חוש הומור נהדר, והקרין קסם אישי שקשה היה לעמוד בפניו. אמיר אהב לבלות עם חבריו והתעניין בכדורגל, במדע בדיוני ויותר מכול במחשבים, להם הקדיש את רוב זמנו, עד שהפך למומחה אמיתי בתחום זה. עם סיום לימודיו בתיכון בחר אמיר בשירות צבאי בעל משמעות ועניין שיהווה אתגר ליכולותיו, והחליט להתנדב לצנחנים. ב-25 בנובמבר 2004 התגייס אמיר לצה"ל, לגדוד 101 של חטיבת הצנחנים. אמיר השקיע את כל מרצו, כוח רצונו ולהט נעוריו בשירות הצבאי. לנגד עיני הוריו התבגר במהירות והפך מנער לחייל בוגר וחדור מוטיבציה, שרוח החברות, האחריות והשאיפה להצטיינות מאפיינות אותו. את הטירונות סיים אמיר כחייל למופת בפלוגת "שחר", ולאחריה הוצב בפלוגה המבצעית, שם התבלט והיה אהוד על כל חבריו. מיד עם סיום האימון המתקדם יצא אמיר לקורס מ"כים (מפקדי כיתות) ובסיומו חזר לשרת בפלוגה המבצעית. עם סיום הקורס הביע את רצונו לשרת כמפקד כיתת טירונים. בנוסף לחוויה הבלתי רגילה ולהתנסות בלהיות מפקד, ציפה אמיר לאתגר הפיקודי של קבלת טירונים והפיכתם ללוחמים בעלי ערכים. כדרכו, הצליח אמיר לקבל את מבוקשו והוצב להיות מ"כ טירונים בפלוגת "הנץ", מחזור מרץ 2006. אמיר היה אמור לסיים את תפקידו לאחר תום האימון הבסיסי ויועד לצאת לקורס קצינים. מפקדו של אמיר בטירונות, סגן מפקד הפלוגה, יצחק פרידמן, סיפר על הצטיינותו של אמיר, שכה אפיינה אותו לאורך כל דרכו הצבאית: "… אמיר היה מצוין בכול… בעיקר במובן של מיצוי מלא ואף מעבר לכך של כל היכולות: הפיזית, הנפשית והמנהיגוּתית. כך היה בתחילת דרכו הצבאית בגיבוש היח"טיות (יחידות חטיבתיות), בו מיצה את כל יכולותיו, ולמרות שלא היה בעל נתונים פיזיים יוצאים מן הכלל, סיים את הגיבוש בהצטיינות באחד המקומות הראשונים, עם ציון גבוה מאוד… כך היה בטירונות ובאימון המתקדם, בהם מיצה אמיר מעל ומעבר את כל יכולותיו. אין תחום שבו אמיר לא הוביל, עובדה שגרמה לו להפוך ל'רב פק"ל'. בתחום הקליעה היה אמיר בולט והפך לקלע. כושר המנהיגות שלו בא לידי ביטוי והפך אותו תוך זמן קצר למפקד חוליה וסמ"כ (סגן מפקד כתה), ומובן שבזכותן של תכונות נוספות כמו אחריות ומקצועיות נבחר להיות קַשַר מ"פ (מפקד פלוגה), תפקיד אותו מקבל הלוחם הטוב ביותר בפלוגה. למרות קשיים פיזיים לא מעטים – שברי מאמץ ברגליים, דלקת בעיניים, וודאי עוד מפגעים שעליהם אני לא יודע – לא הפסיד אמיר יום אימונים אחד בכל תקופת ההכשרה ולא הגיע אף פעם לרופא ואפילו לא לחובש הפלוגתי … את כל זה עשה אמיר בשקט הפנימי שכל כך אִפיין אותו. לאור כל זאת נבחר אמיר למופת פלוגתי בסוף תקופת ההכשרה בבא"ח (בסיס אימונים חטיבתי), וקיבל את תעודת ההצטיינות מידי מפקד הבא"ח. גם בקורס מ"כים המשיך אמיר לבלוט ולהוביל תוך מיצוי כל יכולותיו, עובדה שלא משה מעיני מפקדיו וגרמה להם לרצות להשאירו בביסל"ח (בית ספר למקצועות חיל הרגלים) כמדריך. כשנודע לו שבועיים לפני הסוף כי הוא מועמד להישאר 'מודרך' התחיל 'לזרוק' (עד כמה שידע לעשות זאת…) ואכן השיג את מבוקשו וחזר לגדוד כלוחם. בסיום הקורס שובץ אמיר כלוחם במחלקת הלו"ז (לוחמה זעירה) בפלוגה המבצעית. למרות ש'בער' לאמיר להגיע ולפקד, הוא המשיך להצטיין גם כחפ"ש (חיל פשוט) יחד עם חבריו למחלקה. ואמנם אחרי ארבעה חודשים התגשמה משאלתו, ואמיר נשלח לפקד על טירונים שזה עתה התגייסו. אמיר התגלה כמפקד מעולה ועל כן יועד לצאת לקורס קצינים הקרוב". סמל-ראשון אמיר לוי נפל בעת שירותו ביום ט"ו באייר תשס"ו (13.5.2006), בתאונת דרכים בדרך בגין, סמוך לביתו בזכרון יעקב. בן תשע-עשרה וחצי היה בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בזכרון יעקב. הותיר אחריו הורים ושני אחים. על מצבתו נחרט משפט מהשיר "רקמה אנושית אחת" שכתב מוטי המר ושרה חוה אלברשטיין: "… ואם אחד מאיתנו הולך מעמנו, משהו מת בנו – ומשהו, נשאר איתו…" במקום התאונה הקימה המשפחה את "מצפה אמיר" לזכרו. בשלט שהוצב שם נכתב: "מת הוא זה אשר נשכח מלב, מי שזִכרוֹ חי בלב אוהביו אינו מת, אלא רק רחוק". ביום השנה למותו ספדה לו אמו: "מי היה מאמין שעברה שנה… אמיר, שנה לא קלה עברנו. שנה שבהרבה רגעים הרגשנו את חסרונך וכאבנו את אובדנך. אני מודה שעדיין, לפעמים, אני מחכה שאולי תיפתח הדלת ותיכנס, אני עולה בבית במדרגות, מרימה את הראש ומחפשת אותך על הכיסא מול המחשב, שאת רוב שעותיך הפנויות היית מבלה מולו. אתה חסר לי בימי שישי בארוחות הערב המשותפות שבהן היית מאתגר אותי בעוקצנות מהולה בחיוך להתחרוֹת עם האוכל בבסיס, בחגים שתמיד חגגנו כל המשפחה המורחבת, בימי ההולדת. הרגשתי את חסרונך בעוצמה כשאסף התגייס ולא היית איתנו ללוות אותו, לטפוח לו על השכם ולתת לו כמה טיפים לדרך. יש ימים שאני מחכה שהטלפון יצלצל ואני אתבלבל, לרגע לא אזהה את קולך ותתווכח איתי, 'לא זיהית, נכון? לא ידעת שזה אני.', ולא תוותר לי עד שאודה שלרגע טעיתי בזיהוי קולך, ואז תשאל 'מתי את חוזרת?' תזמין משהו לאכול, ואני ארוץ למלא כל בקשה. יש פעמים שאני עוברת ליד תחנת הרכבת ומסובבת ראש בלי משים ומביטה, מחפשת אותך. לחיילים עם כומתה אדומה יש לי חולשה. הצלחת להרעיל אותי באהבתך לצנחנים… אמיר, כשנולדת הגשמת לי חלום, היית ילד שכל אימא חולמת שיהיה לה. תמיד נזכור אותך כבחור יפה-תואר, שהכניס הביתה שמחת חיים והמון אנרגיה וצחוק, בחור חכם ונבון שיודע את דרכו, מנצל כל רגע וחי את החיים. אמיר, אנחנו נמשיך, מה גם שקשה, אבל בכל פעם שאני נגררת לתהומות הכאב אני נזכרת בך. הרבה תכונות אפיינו אותך, אך לא עצב אלא צחוק, ואני רוצה שתמיד כולם יזכרו אותך עם תאוות החיים ואהבתם, עם סקרנות אין קץ. בכל סיטואציה ידעת לומר את המילה הנכונה שתגרום לחיוך. ילד יקר שלי, כמילות השיר שחרוטות על מצבתך… אוהבת עד כלות, אימא". אחיו של אמיר, אסף, חיבר לזכרו, שיר אשר הולחן ובוצע על ידי עומרי להב: "איפה אתה? לאן ברחת? / מה קורה שם למעלה? / ילד צעיר, יפה וחכם / ראה מה השארת כאן למטה. / לא ברור איך / ולא ברור למה / ילד כמוך משוטט שם למעלה. / זה כנראה עוד משחק בו / לְנַצֵחַ חייבים, אז / מקימים אי-שם נבחרת / עם האנשים הכי טובים / ולמטה מלחמה, אנשים / צוחקים ובוכים / רק מקווים שתנצחו שם למעלה / ותהיו מאושרים…" ארבל שירן, מפקד הפלוגה של אמיר בטירונות, כתב: "אסון כבד פקד אתכם, משפחת לוי, ואותנו, משפחת פלוגת 'שחר'. אמיר, אחינו, הטוב שבלוחמינו, בחברינו הלך… אני ששימשתי מפקד הפלוגה שלו מיום שהתגייס ועד היום בו יצא לקורס המפקדים, שבחרתי בו להיות הקַשָר שלי, כך שהיה צמוד אליי בשבועות השטח הקשים, שקיבלתי את המלצות המפקדים בפלוגה לבחור בו כמופת הפלוגתי בסוף האימון, יכול לספר על אמיר כחייל . אמיר… שימש מופת לחיילים בפלוגה, מצד אחד, בעל כוח רצון וכוח סבל נדירים, עם מוטיבציה גבוהה, לוחם שלעולם לא התלונן על סבל כזה או אחר (על אף שסבל הרבה); ומצד שני, תמיד נפנה לעזור לכל אחד מהחברים שצריך עזרה, חברותי בצורה יוצאת דופן ותמיד מתנדב ותורם. לא מעט פעמים הייתי צריך את הקַשָר בתרגילים ובמסעות, ואמיר לא לידי. אני מסתובב לחפש אותו ורואה שהוא מושך חייל שקשה לו או סתם עוזר למי שצריך. הייתי מתעצבן עליו שהוא לא לידי ומתעסק עם דברים אחרים במקום להיות צמוד למ"פ, אבל לרוב זה היה עוזר לי רק למספר דקות, ואמיר שוב היה נעלם…" חגי, מפקד המחלקה בטירונות, העיד על לבו הרחב של אמיר: "הוא היה נכון לעזור לזולת בכל עת, גם כשקשה, ולא חשוב למי. אני נזכר ברצון העז של אמיר למן הרגע בו סיים את קורס המ"כים להיות מפקד ולהוביל חיילים, ונזכר איך חזר וביקש ממני לסייע לו להגיע לתפקיד שכזה. כשאני חושב על אמיר עולות לי כל התכונות שמייחדות אותו, ודווקא אותו… אם זה השקט המייחד אותו, אם זו הנכונות לעזור תמיד, אם זה חוש ההומור המיוחד שלו, או אם זה פשוט הרצון העז של כל הסובבים אותו להיות בחברתו…"
