לוי, אליהו

אליהו, בן קורין ודוד, נולד ביום י"ט בתשרי תשי"ד (28.9.1953) בעכו. את לימודיו היסודיים סיים בבית-הספר היסודי "גורדון" ואחרי-כן המשיך בבית-הספר התיכון "דרסקי", שם למד שלוש שנים. את שנת הלימודים האחרונה עשה בבית-הספר התיכון בקרית-חיים, במגמה העיונית. אליהו היה תלמיד למופת, תלמיד שכל מורה מייחל שיהיו לו רבים כמותו. הוא היה חבר טוב ונאמן והיה מוכן תמיד לעזור לחבריו. לפני בחינות הבית מלא חברים, שבאו להיעזר באלי והוא, בחיוכו המבוייש, הפליא ביכולתו ללמוד וללמד. בכל אספת הורים היה האב קורן מנחת, כי אלי היה הטוב שבתלמידי המחזור. תנאי החיים בבית לא היו מן הקלים, אך אלי מצא דרך להתמסר ללימודים בלי שיכביד על המשפחה. תמיד מצא את דרכו וטיפח את חלומו – המשך לימודים בטכניון בחיפה, במגמה של הנדסת בניין. עלם גבה קומה ויפה תואר היה אליהו, בעל מבט חודר וחיוך מבויש קמעה. הוא כיבד את הוריו בכל לבו והיה קשור אליהם בכל נימי נשמתו. חבר נאמן וטוב היה ואח יקר. כל שעת פנאי הקדיש לקריאה בעברית ובאנגלית, אהב להאזין למוסיקה וגם הרבה לעסוק בספורט. בקומתו הגבוהה היה מן הטובים בנבחרת הכדורסל בבית-הספר וגם הרבה לשחק בכדורעף ובכדורגל. אליהו גויס לצה"ל בסוף נובמבר 1971 והוצב לחיל הרגלים. אחרי שעבר את האימון הבסיסי השתלם בקורס קשרים גדודיים ושירת בתפקידו בגדוד "הבוקעים הראשון" של חטיבת "גולני". באוגוסט 1973 התקבלה בקשתו להיות מועמד לקורס קצינים. אותו זמן שקד אלי על ספריו כדי להשלים מספר בחינות לתעודת הבגרות, למען יוכל להתקבל ללימודים בטכניון. הוא אהב את השירות בצה"ל בכל לבו ובמכתביו הביתה סיפר על כך. כשהיה בא הביתה לחופשה כמו התמלא הבית אור. שבועיים לפני שפרצה מלחמת יום-הכיפורים היה אלי מוצב עם יחידתו ברצועת עזה. חלום שחלם הותיר בו רושם עמוק עד-כדי-כך, שהתקשר אל אמו וסיפר לה עליו. בחלומו, נסע למרחקים, והאם, לאחר ששמעה זאת היה לבה כבד עליה והיא התמלאה דאגה עמוקה, שצלה לא הרפה ממנה גם כאשר טלפן אליה בערב יום-הכיפורים והודיע שהנה הוא עומד לבוא לחופשה ממושכת. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים הייתה החטיבה שלו ברמת הגולן. בקרבות הנוראים שבהם ניטשו העמדות שעל החרמון, ובקרבות שהתחוללו אחרי-כן, הצטיין אלי ביכולתו הרבה ובדבקותו במטרה. הוא ידע למען מה הוא נלחם וביצע את כל המשימות שהוטלו עליו במסירות למופת. ביום כ"ו בתשרי תשל"ד (22.10.1973) בקרב ההסתערות על החרמון כדי להחזיר את המוצבים לידי צה"ל, נפגע אליהו ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בנהריה. השאיר אחריו הורים, שני אחים ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. במכתבו למשפחה האבלה כתב עליו מפקדו: …"מלחמת יום-הכיפורים הייתה ללא ספק הקשה במלחמות ישראל והייתה מלחמה על חיינו בארץ הזאת. הקרב על החרמון היה אולי הקרב הקשה ביותר במלחמה זו. בנכם, שנפל בקרב זה, נלחם יחד עם חבריו כפי שנלחם מי שיודע למען מה הוא נלחם, באומץ ובגבורה, במסירות ובהקרבה. לא ננסה, כי לא נוכל, לנחמכם על אובדן בנכם, למרות שגם לנו, חבריו בגדוד "הבוקעים הראשון", יש הרגשה של אובדן בן לוחם, הרגשה המלווה הרגשת כבוד לנו, שזכינו שבנכם נלחם בשורותינו, וכבוד למשפחה ששכלה בן כזה. יהי זכרו ברוך". דברים לזכרו של אליהו כלולים בספר "לא המלים מדברות על המוות", שיצא לאור לזכרם של חללי גדוד "הבוקעים הראשון" בחטיבת "גולני".