לוי, אליהו (“אלי”)

בן זקוניהם של אברהם וחנה. נולד ביום כ' באב תש"י (3.8.1950) באלרואי (ליד טבעון) ובגיל רך נתייתם מאביו. הוא גדל וחונך בסביבה שומרת מסורת ולמד בבית-הספר היסודי בקרית טבעון, אך בסיימו את לימודיו היסודיים יצא ללמוד מקצוע, כדי שיוכל לסייע לבית אמא. הוא ראה את קשייה הכלכליים של המשפחה ולא יכול לשאת זאת. בשנות בגרותו הצטרף לתנועת "הנוער העובד" ולמרות שהיה קשור לבית-כנסת, כבן למשפחה מסורתית, היה משקיע זמן רב כחניך התנועה ואחרי כן כמדריך הנוער המקומי. הוא הפך למדריך קבוצה בקרית טבעון וחניכיו העריצוהו ורחשו לו כבוד כאל "כל-יכול". הוא עשה תכניות לרוב למען קידומם של חבריו החניכים. עוד בהיותו בתנועה חלם תמיד על הצנחנות. הוא קנה נעלי צנחנים, ששימשו אותו במסעות התנועה, ורכש ציוד צבאי. הוא היה קשור לטבע, לשדה ולצומח, והיה מנצל כל רגע פנוי לטיולים מפני שאהב לטייל ולסייר. אלי גויס לצה"ל בסוף מאי 1968 והתנדב לשרת בחיל הצנחנים למרות שהוסבר לו שחיי הצנחנים קשים ומפרכים. אך אליהו הקפיד לקיים הבטחה והרי הבטיח לחבר'ה: "אני אהיה צנחן – וצנחן טוב". מעולם לא שמעה המשפחה מפיו תלונה, דרישה או דברי התמרמרות. פיו היה מלא תמיד תהילות ותשבחות לצה"ל וליחידתו. הוא עבר קורס חבלה והצליח בו. ביום ב' במרחשון תש"ל (14.10.1969), נפל בעת מילוי תפקידו והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי באלרואי. מפקד הגדוד כתב במכתב תנחומים למשפחה: "אלי היה גאה במשפחתו, גאה בכך שזה דורות גרים אתם בארץ, גאה באמו ובמשפחתו הגדולה. כזה היה אלי. אף בצבא היה אלי מסור ונאמן וחייל למופת. ביקשתי את חבריו הקרובים שיספרו לי עליו, והם סיפרו לי כי בלילות הארוכים של שמירה ופטרול היה מסתובב כל הלילה ושר לעצמו; בחור שמח היה ומלא שמחת-חיים. תחושה עמוקה של צדק הייתה בו. אם חשב שאחד המפקדים טועה היה אומר זאת ונלחם על דעתו. כאשר הוטלה עליו משימה היה מבצע אותה בקפדנות, שהפתיעה אפילו את חבריו. יכול היה להיות עייף ורעב, אך לא הפסיק עד אשר סיים את המוטל עליו – – – חבר טוב היה ובמסעות עזר לנחשלים ולחלשים ותמיד עודד את חבריו לא להישבר ולעבור את קשיי הצבא". משפחתו הכניסה ספר תורה על-שמו ולזכרו לבית-הכנסת "אליהו הנביא" באלרואי.