לוינסקי, ישראל

בן יוכבד וחנוך, נולד ביום י"ז בחשוון תרפ"ט (31.10.1928) בעיר ביאליסטוק, פולין. בהיותו בן שנה עלה עם משפחתו לארץ-ישראל. למד בגימנסיה "הרצליה" ולאחר סיימו את לימודיו השתלם במלאכת הסריגה כדי לעזור להוריו, אך בו בזמן המשיך בלימודים. היה בקי בתנ"ך ובאגדה, ולבו היה פתוח לרעיונות הקידמה, ואמונתו – באדם העמל. מנעוריו היה חבר תנועת "המחנות העולים" ומגיל 14 חבר ה"הגנה". במסגרת ההכשרה המגויסת ששהתה במשקים כפר יהושע, רמת יוחנן ולבסוף כפר גלעדי ומעיין ברוך, התאמן כחובש והגיע לדרגת חובש גדודי. ובתפקיד זה פעל עם יחידתו מתחילת המערכה באזור הגליל העליון. השתתף גם בליווי שיירות בכביש טבריה-מטולה, ובהתקפה על נבי-יושע. בהתקפה השנייה על משטרת נבי-יושע, שנערכה בליל 19-20 באפריל 1948. החבלנים פרצו את הגדרות, קרבו לבניין והחלו להניח את חומר הנפץ. תוך כדי כך התגלו והושלכו לעברם רימונים שגרמו לנפגעים. פינוי הנפגעים עיכב את הפיצוץ ובינתיים נפגעו לוחמים נוספים וביניהם החבלנים והמטען לא הופעל. עם עלות השחר ניתנה הוראה לסגת. הנסיגה בוצעה תוך לחימה בכוחות אויב ניכרים שהוזעקו למקום ולכוח היו נפגעים רבים. ישראל הוסיף לטפל בחבריו גם לאחר שהוא עצמו נפצע. רק משהחלו כוחותיו אוזלים נסוג גם הוא, ואז נפצע שנית. אחרי שלושה ימי היאבקות עם מר-המוות נפטר ביום י"ג בניסן תש"ח (22.4.1948). הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בכפר גלעדי. זכרו הועלה בחוברת "על מות" של קיבוץ מעיין ברוך.