רם, בן דבורה ויצחק, נולד ביום כ"ד בתשרי תשי"א (5.10.1950) בבידגושץ' שבפולין, ועלה ארצה עם הוריו בשנת 1957. הוא למד בבית-הספר היסודי-ממלכתי בנוף ים וסיים את לימודיו היסודיים בבית-הספר על-שם דוד רמז בבני ברק. אחרי-כן המשיך את לימודיו התיכוניים בבית-הספר התיכון-עירוני בבני ברק. לימים המשיך את לימודיו במחלקה לביולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, אולם הספיק להשלים שתי שנות לימוד בלבד. אהבת הטבע – החי והצומח – מלאה את חייו של רמי. מאז ימי ילדותו ועד יומו האחרון, התמקדה התעניינותו בעולמם של בעלי החיים וצמחי השדה. בכל מוסדות החינוך, שלמד בהם, הצטיין בלימודי הביולוגיה וגם תחביביו היו קשורים לטבע. הוא היה חבר באגודת "צער-בעלי-חיים" וב"חברה להגנת הטבע", והתנדב לשרת בבית-ספר שדה בבר-גיורא, שם עסק בהדברת מזיקים לחקלאות. כשהיה תלמיד בבית-הספר התיכון התעניין מאוד גם בתעופה ואף היה מדריך בחוג לבניית טיסנים של מועדון התעופה ב"בית-עמנואל" שברמת-גן. חלק מזמנו הפנוי הקדיש רמי לכתיבה. הוא כתב ספר שקרא לו "אני אוהב" ובו סיפר את סיפור אהבותיו לבני אדם ולבעלי חיים. אחד הקטעים המרגשים בספר, נסב על כלבו הראשון של רמי, רקס. כלב שהיה חלק מחייו במשך שלוש-עשרה שנה. "אחד הדברים שגרם לתפנית בחיי בגיל שמונה, ולמשבר עמוק בגיל עשרים ואחת, הדבר ששינה את חיי וכל עולמי סבב סביבו, היה רקס", כתב רמי. "חלוקת התפקידים בינינו, בשאלת מי הכלב ומי האדון, הייתה ברורה. כאשר הוא רצה לאכול, הייתי נותן לו את האוכל שלי. כאשר רצה לטייל, אפילו אם הייתי קודח מחום, הייתי הולך אתו. כאשר טיילנו יחד והוא היה מתעייף, הייתי לוקח אותו 'שק קמח' עד שנשבר לו ושוב היה יורד והולך לבדו… כשנפל למשכב, כאבנו את כאבו. הרגשנו את הכאב גם כאשר היה כבר קבור תחת עץ הלימון… כאשר שאלו קאנופיל (אוהב כלבים) אחד, אם אין הדבר נורא, שכלב נפרד מבעליו לאחר כ15- שנה, ענה: 'טוב שהדבר קורה רק אחרי 15 שנה. הרבה יותר גרוע היה לו הדבר היה קורה אחרי מספר שנים רב יותר'…" גם כעבור זמן, כאשר כבר היה רמי חייל בצבא, היו מכתביו נחלקים לשני נושאים: ענייני המשפחה וחוויות הטבע. באחד המכתבים, למשל, תיאר את התנאים השוררים במקום שירותו: "אם אתם חושבים שהמקום כאן מת מבחינת בעלי-חיים, אתם טועים. כשמתרגלים רואים שהמקום שורץ בעלי חיים. החל מאלה החיים עם האדם, כמו עכברים, כלבים, חתולים, כלבים ועופות… וכלה בזוחלים, שעד עתה ראיתי רק מעטים מהם, ולא הצלחתי לתפוס". רם התגייס לצה"ל בסוף אוקטובר 1968 והוצב לחיל השריון. הוא עבר הכשרה בבית-הספר לשריון, בתחילה כטען-קשר, ואחרי-כן מונה מפקד-טנק. "הגדולה שאני מצאתי בו, הייתה יכולתו להתעלות מעל כולם. להתייחס לדברים ברצינות", סיפר אחד מידידיו של רמי וחברו לנשק. "עוד כשהיה חייל מן השורה, התאמן ברצינות כשאחרים ניסו לסבן. כמפקד טנק אימן את צוותו במסירות. הוא ידע כיצד לקשור יחסי ידידות טובים עם פקודיו, כך שיכול היה להשיג מהם את המקסימום כמעט, ללא כל הורדת פקודות…" במהלך שירותו הסדיר השתתף במלחמת ההתשה ואף מילא בה תפקיד של מפקד מחלקה. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים, קיבל רמי את הפיקוד על צוות הטנק שלו וירד עם כוח שריון לסיני. בקרבות הבלימה הקשים עסק ללא הרף בלחימה ובפינוי נפגעים. באחד הקרבות נפגע הטנק של מפקד היחידה ורמי חילץ אותו תחת אש. לדברי מפקדו "מילא רמי במלחמה תפקיד של מפקד מחלקת טנקים, אף על פי שהיה סמל, ועשה זאת "בצורה מופתית, תוך גילוי דוגמה אישית ומנהיגות למופת". ביום כ"ב בתשרי תשל"ד (18.10.1973), תקפו מטוסי האויב את כוחותינו באזור "החווה הסינית". רמי מיהר לצריח הטנק והפעיל את מקלע הנ"מ. תוך כדי כך פגעה רקטה בצריח הטנק שלו ורמי נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו הורים ואחות. לאחר נופלו הוענק לו "עיטור העוז", וזה נוסח תעודת העיטור: "ביום 10 באוקטובר 1973, באזור המעוז "מכשיר", יצא סמ"ר לוין ז"ל לאזור חשוף לאש האויב – כדי להביא משקפת לאנשי-צותו, בהעדר ציוד אופטי בטנק שלחם ממנו. באותו יום, במהלך ההתקפה על התעוז "מכשיר", נפגע טנק המ"מ. סמ"ר רמי לוין וחייל אחר יצאו תחת אש לחלץ את הטען-קשר שנפצע, והסיעו אותו לתאג"ד. לאחר-מכן חזר סמ"ר רמי לוין ז"ל לשטח ופינה שני פצועים נוספים אל התאג"ד. ב-16 באוקטובר 1973, באזור "החווה הסינית", התנדב סמ"ר רמי לוין ז"ל לצאת לחלץ נפגעים, תחת אש נ"ט. ב-18 באוקטובר 1973, במהלך הקרב על "החווה הסינית", נפגע מטיל טנק המ"מ. סמ"ר רמי לוין ז"ל ואנשי-צותו כיבו את הדלקה. באותו יום הועבר סמ"ר רמי לוין ז"ל לטנק המג"ד. כשהחלה לפתע תקיפה של מטוסים מצרים, קפץ לצריח כדי לירות במטוסים. תוך-כדי פעולה נפגע ונהרג. במעשיו אלה גילה סמ"ר רמי לוין ז"ל אומץ-לב ותושייה, מופת ואחות-לוחמים ומנהיגות בקרב".
