בנם של שרה ושמואל. נולד ביום כ"ו בחשוון תשי"ח (20.11.1957) בגאורגיה שבברית המועצות לשעבר, אח לארבעה. ישראל נולד וגדל בקולשי שבגאורגיה (גרוזיה), בן רביעי אחרי שלוש בנות. שם החיבה שלו היה אישוּ. עד גיל שתים-עשרה היה ילד שובב שהלימודים לא עניינו אותו, אך לאחר בר המצווה שלו שינה ממנהגו והפך לתלמיד שקדן ומצטיין בכל התחומים. בגאורגיה שיחק כדורגל בנבחרת העירונית והשתתף בתחרויות ארציות. כמו כן, רקד בלהקת המחול הארצית של גאורגיה והשתתף בתחרויות בתוך המדינה ומחוץ לגבולותיה. ישראל אהב מאוד לרקוד, ובכלל – לעסוק בספורט. הוא התעניין באקטואליה, בַּקוֹרֶה בארץ ובעולם, קרא הרבה, ותחומים רבים סקרנו אותו. הוא ניחן בראייה לטווח רחוק, וכך גיבש את דעותיו באשר לדברים ששמע ולמד עליהם. בשנת 1977 עלה לישראל, וב-20 בדצמבר 1978 התגייס לצה"ל, לחיל החימוש. ב-13 בנובמבר 1983 החל שירות קבע. רוב שנותיו בקבע שירת ביחידת ניסויים ואבטחת איכות של חיל החימוש. ביחידה זו הוא היה שותף לבניית טנק ה"מרכבה". במהלך שירותו עבר קורסים שונים והכשרות מקצועיות בתחום שבו עסק, ומונה לנגד בכיר. לקראת תום שירותו מילא את תפקיד קצין הלוגיסטיקה של יחידתו. מפקד היחידה אלוף-משנה עופר וולף, כתב למשפחה: "יותר מ-24 שנים שירת ישראל ביחידת ניסויים ואבטחת איכות של צבא ההגנה לישראל. רוב הזמן עסק במתן שירות בתחומי האחזקה, הלוגיסטיקה והמלאי ואף הצטיין בכך. אין ניסוי ביחידה שאינו מתבסס על תמיכתו, ולא היה מומחה גדול ממנו בתחומו במחוזותינו. ישראל פעל מול גופים רבים בצבא ובאגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה, רקם קשרים מעולים עם האנשים איתם בא במגע ועשה לו חברים בכל אשר פנה. הוא לא הבחין בין צעירים ומבוגרים, בכירים וזוטרים; כולם כאחד זכו לשירות עם מאור פנים, נתינה של אמת ורצון טוב. ישראל היה נחבא אל הכלים – לא ביקש לעצמו, לא התפאר ולא הילל את עצמו. עשה הכול בשקט, בענווה, במקצוענות וביושר. הוא כיבד כל אדם, וכולם כיבדו ואהבו אותו. ישראל סייע לאנשיו ולחייליו, וחלקם ראו בו דמות אב. הוא תמך בהם ונהג בהם ברכות, כאילו היו ילדיו. ואכן, ישראל הצמיח מביניהם דור צעיר ומיומן, הרואה בו מופת ודוגמה". כל הסובבים אותו הכירו את יכולת הנתינה הנדירה שלו והעידו כי זו התכונה שאפיינה את ישראל יותר מכול. הוא היה אדם תומך, מעודד, שימש מדריך ומורה לחייליו, ויצר עימם יחסי קִרבה מיוחדים. סיפר על כך פקודו ותלמידו , במלאות שנתיים למותו: "לא יכולנו לחשוב על החיים בלעדיך, להגיע להחלטה שאתה לא הטבעת את חותמך עליה, בלי החיוך המרגיע והעזרה… בלי האישיות המיוחדת, שאיפשהו רק השתבחה, ובלי האהבה שחילקת לכל מי שהיה בסביבתך. ידעתי שאותך אני אף פעם לא אשכח, היית בשבילי הרבה יותר מאח. אין יום שדמותך לא מופיעה למול עיניי, מחייך ותמיד מזכיר לי שאתה תהיה מאחוריי, והיום אני מרגיש את זה בשלב כל כך חשוב בחיי. לימדת אותי לבחור בדרך הנכונה, ולדעת שרק הסבלנות מביאה הצלחה. היום יותר מתמיד אני רוצה להגיד לך תודה… מעשה באדם המגלה בחלומו כי הוא הולך על חוף הים ומתגלה למולו מלאך, והוא מגלה כי בתקופותיו היפות בחיים הוא רואה בחלומו כי ישנן שני זוגות רגליים המשאירים חותם על החוף ואילו בתקופותיו הרעות טבוע רק זוג רגליים אחד. שאל האדם את המלאך: 'מדוע בתקופות הטובות של חיי טבועים שני זוגות רגליים?' ענה המלאך: 'זהו אלוקים ההולך לצידך'. הביע פליאה האדם: 'ומדוע בתקופותיי הרעות אני הולך לבד?' עונה המלאך: 'זה לא חותם רגליך אלא חותם רגלי האלוקים בו הוא נושא אותך ברגעיך הקשים'. כך אתה זכור לי מורי ורבי. הובלת אותי ברגעים הקשים והיית לצידי ברגעים היפים. ישראל – שמך חרוט בליבי תמיד. וכך יישאר לעולמי עולמים". הוסיף עוזרו צביקה בן דוד: "חלקנו יחד המון דברים: סודות, שמחות ואפילו כאבים. תמיד ברגעיי הקשים היית לי שם, כאילו שלחה אותך אליי יד האלוהים… מורי ורבי! הייתה לי הזכות לקבל ממך חינוך כאַב. היה לי הכבוד להיות עוזרך המקצועי והיה לי המזל שהיית לי כמורה דרך והובלת אותי תמיד למקומות הנכונים. תודה על הימים שהיית לצידי ותודה על כל מה שהיית בשבילי". ישראל אהב מאוד ילדים. הוא היה נשוי לננה, אב לארבעה ילדים וגר עם משפחתו בבת-ים. במותו היו ילדיו בני עשרים ושלוש, שלוש-עשרה, אחת-עשרה ותשע. למרות מחלתו הקשה הוא היה אופטימי מאוד ונלחם בה כדי לנצח. אל"מ וולף מפקדו תיאר במכתבו את התמודדותו של ישראל עם המחלה: "בחודשים האחרונים, עת חלה ישראל במחלה הארורה, הקפיד להסתיר את עוצמתה מפנינו. בדרכו המיוחדת לא רצה להטריד או 'להעיק' על הסובבים אותו ורצה רק להמשיך ולתת מעצמו. ישראל המשיך בעשייה עד אשר הוכרע. משפחה יקרה, ראינו את ישראל בשעותיו האחרונות – חורק שיניים, מתקשה לנשום אך לא מתלונן. אתם, בני משפחתו המופלאה, לא משתם ממיטתו לרגע, מחזירים לו אהבה גדולה, ענקית – עדות לאהבתו אתכם. התכוונו להעניק לישראל את דרגת ה'רב-נגד' בטרם יוכרע, כדי לשמח ולחזק אותו בכאבו, אולם לא הספקנו, וכבר אנחנו חסרים אותו. ננה, בני, הילה, לבנת ושמוליק – היו גאים בישראל, הוא היה איש יחיד ומיוחד". רנ"ג (רב-נגד) ישראל לוין (לויאשוילי) נפל בעת מילוי תפקידו עת נפטר ממחלתו בבית החולים "תל השומר", ביום כ"ד באייר תשס"ה (2.6.2005). בן ארבעים ושבע היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחולון. הותיר אחריו רעיה – ננה, וארבעה ילדים – בן-ציון, הילה-תמר, לבנת ושמואל. אשתו ננה כתבה לו: "ישראל יקירי, אתה עכשיו מטייל עם מלאכים ואני פה למטה מחפשת דרכים. כי עם לכתך אבדה הדרך וצריך ללכת בדרך חדשה. כי אתה, אהובי, הגיבור שלי. בזכותך עפנו גבוה מנשרים כי אתה הרוח תחת כנפינו. ואני מאמינה שעוד נמשיך לעוף כי אתה שם למעלה מתפלל בעדנו ונלחם למעננו. לאחר ארבע-עשרה שנים של חיים משותפים… איך אפשר להסביר את כל הטוב שהיה גלום בך, את הנתינה האינסופית שלך לכל הסובבים אותך, את הרוחניות הגדולה שלך… וזאת כי הנשמה שלך הייתה טהורה ומיוחדת. כי אלוהים שכן בתוכך. שום בן אנוש רגיל לא מגיע לנתינה האלוהית שלך. כך רק אלוהים נותן לאנשים שהוא אוהב. ואני מאמינה שמשום כך הוא גם לקח אותך חזרה אליו, כי הוא היה צריך את החלק שהיה לו בך. ולדעת שבחרת בי מכולן, מכל הבנות בעולם להיות לך לאישה, לחברה ולזכות לאהבה הגדולה מכולן שאתה הענקת לי זוהי זכות גדולה וכבוד גדול…" צביקה בן דוד התקשה להיפרד ממפקדו: "ישראל, הימים עוברים בלעדיך וזה הולך ונהיה יותר קשה. אני מחכה שתגיע, בכדי לראות את האדם שבלעדיו העולם נראה לי כל כך שונה, בעיניי הצטיירת תמיד כמלאך מדהים שלרגע לא הפסיק לחשוב על כל הסובבים. תמיד העברת לכולם תחושה של אמונה, שידרת לסביבה כאילו כלום לא קרה, את הדאגות והפחדים היית משאיר עמוק בפנים, ולא היית מוכן לקבל עזרה אפילו ברגעים הקשים. נלחמת עד לרגע האחרון ואפילו מהמיטה בבית החולים עבדת ותמיד מצאת פתרון. נשארנו עם כאב מאוד גדול אך דבר אחד בטוח, שתישאר בתוכי עד יומי האחרון… קשה לי לכתוב עליך בזמן עבר, אני עדיין לא מאמין שזה נגמר. הרי כל בעיה פתרת בשנייה, אך לצערי המחלה הייתה חזקה ממך ואפילו מכמות האהבה של הסובבים אותך שהייתה מאוד גדולה. ישראל, השארת אחריך משפחה נהדרת: אישה מקסימה וילדים לתפארת. לא יכולת להחסיר מהם דבר ועשית הכול שכל אחד יהיה מאושר". "ישראל, האיש שלנו, לא היה אדם רגיל," ספד לו חברו יעקב יצחקי וסיפר: "בשירותנו הממושך הייתה לי זכות גדולה להכיר אדם בכל המובנים. אדם מכובד ומכבד, בעל משפחה למופת, נעים הליכות ומקובל על הכול, בעל לב רחב ונשמה זכה וטהורה. תלאות רבות עברת בחייך הקצרים, אך בכולם נלחמת וניצחת. כמה חבל, כאשר הכול נראה טוב ומבטיח הופיעה המחלה הארורה. ידוע לכול כי נלחמת ועד הסוף נאחזת בחיים, אשר אותם כה אהבת. 'טוב שם משמן טוב,' כדברי חז"ל , ישראל, דע לך כי שמך הטוב ייזכר לעד. ימים קשים עברת ובין טיפול לטיפול שידרת עסקים כרגיל, כסלע איתן ניצבת מול המחלה, אך לצערנו הסוף ידוע. בורא העולם, היושב במרומים, ברגעים אלה עושה דרכה אליך נשמה טובה וטהורה, אשר ימיה היו קצרים אך מעשיה הטובים היו רבים. קבל אותה, חוס ורחם עליה, וקבע את משכנה החדש בגן עדן עם צדיקים וטהורים".
