בן מנחם ונתניה. נולד ביום י"ג בשבט תש"ז (3.2.1947) בקיבוץ מעגן-מיכאל, כאן עשה שתים-עשרה שנות-לימודים. ספי היה ילד חכם, טוב-שכל ונבון-כפיים, כך ספרה עליו נעמי זורע, חברת הקיבוץ, והוסיפה כי היה גם סגור ומכונס, אוהב חברה אבל בודד בתוכה, רגיש למתרחש סביבו, ובכל-זאת עוצר את תגובותיו בתוך תוכו. "חוסר היכולת שלו להוציא החוצה את מה שחש בפנים, היה מביך לפעמים", נזכרים חבריו למשק. "תמיד רצה להיות אחד מהחבר'ה, אבל קשה היה לו לפתח עמם שיחה. היה מגיע לאחד מערבי החברה שנערכו, כך מתיישב שותק, וכעבור זמן נוטל בידו ספר, והוא כבר שקוע בתוכו". ספי היה התלמיד המבריק של הכיתה במתמטיקה, וגם במקצועות אחרים הראה את כוחו, אבל עבודותיו בכתב תאמו להפליא את הלקוניות של דיבורו – כמה שורות כתובות בשיא התמצות ולעניין. עד היום מתהלך בקיבוץ הסיפור על עבודת הסיכום של ספי בנושא הממשל הצבאי. הוא הגיש למורה פנחס שני עמודים. פנחס דרש שירחיב קצת. וספי חזר אל פנחס ובידו כמה דפים ריקים, והוסיף כי הצנזורה לא מאשרת לפרסם את הכול. לספי היה חוש-הומור נפלא שבא לגילוי בעיקר במכתביו. לעתים קרה שגם זרק באקראי איזו מלה שעוררה רעמי-צחוק. זכורה לכולם ההפלגה ליון. ספי הטייס לעתיד, לא אהב את הים אם כי נולד לחופו. בהפלגה היה אומלל. המים האלה סביב – לא היו לרוחו, והוא אמר: "רק תביאו לי כרטיס על חמור – ואני חוזר הביתה". את בדיחותיו המשעשעות שמעו בעיקר בני-המשפחה, אליהם היה קשור בכל נימי-נפשו. ספי היה איש-בית. הוא אהב ילדים, אהב את הקיבוץ ואת המסגרת המשפחתית שבו, ואהב בעיקר את אמו. הוא נהג לחזק את דבריו ב"אמא שלי אמרה" – אותה אם שהיתה דמות כל-כך חשובה בחייו. ספי היה שחקן כדורסל טוב וידען גדול בתחומים רבים. הוא הרבה לקרוא, אלא שאת ידענותו שמר בדרך-כלל בצנעה, ורק לעתים – כשלא נמצאו פתרונות לשאלה שהתעוררה בכיתה, היה ספי מציל את המצב. אחת התכונות שאפיינו אותו מילדות היתה השאיפה לשלמות – הרצון לעשות רק אותו דבר שאפשר לעשותו במאה אחוזים; ותכונה אופיינית אחרת – רגישותו הרבה שמתחת למסכת הסגירות. נגה, שברבות הימים הפכה להיות אשתו, היתה אולי היחידה שזכתה להכיר את כל עושר נפשו של ספי. אהבתו לנגה, "הילדה התלתולית, השועלית שלי", לא ידעה גבול. ניתן לומר שספי הפקיד את כל קיומו ואת כל הוייתו בידיה של נגה, או כפי שהוא בעצמו אמר: "היא היוזמת, הדוחפת, המתכננת, ואני – רק שומע ועושה". משהכיר את נגה, נפתח ספי אל החברה, אם-כי מעולם לא נטל חלק באירועים קולניים, ותמיד העדיף את חום הבית ואת המסגרת המשפחתית המצומצמת. בראשית נובמבר 1965 גויס לצה"ל והוצב לחיל-האויר. כאן התחיל להגשים את חלומו מילדות – להיות טייס. הוא סיים את בית-הספר לטיס, עבר קורס-צניחה ושימש כטייס 'סקייהוק', כמדריך-טיסה וגם כקצין-מערכות בטייסת. כטייס השתתף במלחמת ההתשה שלאחר מלחמת ששת-הימים ובמלחמת יום-הכיפורים. הוא התנדב לשרת ב'קבע', חזר לקיבוץ למשך שנה לערך ושב לשרת כאיש-קבע בבסיס חיל-האויר. להערכת מפקדיו היה "קצין מסור ואחראי שרכש ניסיון וביטחון תוך-כדי עבודתו. שקדן ובעל הישגים. בעל יחס חברותי, שתרם רבות לאוירה הטובה ביחידה, בעל יזמה ורצון להתקדמות". במשך שנות-שירותו עלה בסולם התפקידים והגיע לדרגת רב-סרן. בתפקידו האחרון שימש כסגן-מפקד-הטייסת. מספרים עליו חבריו ליחידה: "אם לשפוט את ספי כטייס, אפשר לומר עליו, כי היה תמיד שלם עם עצמו. בקורס הטיס לא פסע קל. לא היה מאלה שההצלחה באה לו מאליה וזה כאב לו. אבל מעולם לא האשים את המדריך, ותמיד היינו יודעים: בפעם הבאה הוא יצליח. והוא הצליח. הוא היה מראשוני טייסי ה'סקייהוק' והיה מאוהב במטוס ובביצועיו. היה נאמן למטוס, כמו שנאמן היה לדברים אחרים שהאמין בהם. שעות רבות היה מקדיש לקריאת חומר עיוני בנושא המטוס שלו, התעניין תמיד בחידושי הטכניקה ונחשב אצלנו למומחה מבחינה זאת. ספי היה שתקן גדול. לאחר המלחמה לא סיפר אף מלה על עצמו, רק על הביצועים של חיל-האויר. רק עכשיו נתגלה לנו הסיפור שבמלחמה, בטיסה הראשונה, נדלק לו המטוס. הטייס שטס לצדו אמר לו לקפוץ, אך הוא אמר שכל-זמן שהמטוס ממשיך לטוס, הוא לא יקפוץ, וכשראה שהלהבות מתמעטות, הנחית את המטוס כשרק חלק ממנו היה אחוז אש". גם להוריו לא סיפר על כך. כששב ממלחמת יום-הכיפורים, רק לחץ להם את היד, רצה לומר משהו, ושתק. ביום י"ב בחשון תשל"ה (28.10.1974) נפל ספי במילוי תפקידו. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין של קיבוץ מעגן-מיכאל. השאיר אחריו אישה, הורים, אח ושתי אחיות. במכתב-תנחומים למשפחה כתב מפקדו: "לראשונה הכרתי את ספי כשעבר לטייסת כסמ"ט ב'. משהוזכר שמו לראשונה כמועמד, צוין כי הצטיין כטייס ולוחם אחראי, רציני ודבק במשימה. ספי הכיר את המטוס בצורה מושלמת, שלט במערכות החדשות והמורכבות של המטוס והיה מיזוג מושלם של טייס ואיש-מערכות. תפקידו המוגדר היה לשמש סגן שני למפקד-הטייסת. ואולם, משום שהיה מומחה למטוס, היה תפקידו רחב הרבה יותר. למוד ניסיון רב הוא כיון את פעולת הטייסת באימונים כמו במבצעים. שקט היה, רציני, אחראי ומאוד יסודי. לא חיפש את הפיקוד ולא הפעיל סמכויות בתוקף דרגתו אלא נהג להסביר ולנתח את דעתו עד ששכנע. ספי רצה להמשיך ללמוד ולהרחיב את אופקיו. הוא שאף לשלב את כישרון הטיסה שבו עם נטייתו ללימודי הנדסה, ולאחרונה אמנם עמד בפני החלטה בכיוון הזה. מותו של ספי הוא פגיעה קשה בכולנו. ראינו בו דוגמה לאחריות, לבגרות ולזהירות, טייס טוב ומוביל מוכשר, אשר שימש דוגמה לטייסם צעירים בטייסת. ספי חינך דור של לוחמים בטייסת, אשר ידעו למלא את מקומו ולמלא את המשימות המוטלות עליהם בשלמות". לזכרו הוציא קיבוץ מעגן-מיכאל חוברת, ובה קטעים ממכתביו של ספי ודברי חברים על דמותו.
