לוין, זיו
בן רודיק ומירה. נולד ביום ד' בניסן תשי"ח (23.3.1958) בקיבוץ אפיקים. את לימודיו היסודיים עשה בבית-הספר היסודי שבקיבוץ ואת לימודיו התיכוניים עשה, יחד עם כל חברת הילדים, ב'בית ירח' שבעמק הירדן, במגמה של אלקטרוניקה. הוא היה תלמיד מעולה, ומטעם הקיבוץ נשלח לקורסים לנוער שוחר-מדע בטכניון שבחיפה. זיו היה ספורטאי טוב ושיחק בנבחרת כדור-המים של הקיבוץ. הקיבוץ על צורת חייו היה בשבילו ההתגשמות העליונה של הציונות, או כפי שחבריו אומרים: "זיו רצה להפוך את כל ארץ-ישראל ל'אפיקים' אחת גדולה". בחברת הילדים, ולאחר-מכן, בחברת הנעורים ב'פרבר הירוק', היה היוזם והרוח-החיה במבצעים רבים, ואף נבחר למזכיר החברה. חבריו מעידים עליו שהוא ניחן בקסם אישי רב ובחוש-הומור לבבי, דרך-מחשבתו היתה תמיד מקורית, וכן – כושר-ההבעה שלו בכתב. "זיו היה מיוחד", אומר עליו אמיר אריאב, חברו לקיבוץ, "לא בנקל ניתן למצוא בחורים כמותו. תמיד אהב לעזור, היה לו חוש-הומור, היה חייכני ומסביר-פנים. מלבד זאת, היה זיו גם בחור מוכשר, והיה לו ידע בתחומים רבים. ידע זה שאב מהספרים שקרא בהם ללא-הרף. בבית-הספר היה בין המצטיינים, ובכיתה היה הרוח-החיה. כולנו אהבנו והערכנו אותו על מסירותו ועל טוב-לבו ושמחת-החיים ששפעה ממנו הקרינה גם עלינו". בתום לימודיו יצא לשנת-שירות מוקדמת, להדרכה בקן תנועת 'הנוער העובד והלומד' בכפר-סבא ובקן נוה-שאנן שבחיפה. מספר אחד מחניכיו, ליאור שורצמן: "זיו כל-כך השפיע עלי, שאת עבודתי השנתית בבית-הספר לסיכום 30 שנים למדינה, הקדשתי לזיו. כולנו הרגשנו כי לבן-אדם כמו זיו אי אפשר להישאר אדיש". בראשית נובמבר 1977 גויס זיו לצה"ל והתנדב לנח"ל. במסגרת שירותו נטל חלק ב'מבצע ליטני'. מספרים עליו חבריו ליחידה: "זיו לא יכול היה לשבת אפילו רגע אחד במנוחה. תמיד חיפש איך לתקן ולשפר, תמיד היה מוכן לעזור לחבריו, אהב לדבר על דברים שברומו- של-עולם. תמיד היה מנתח את המצב הקיים ומנסה ליצור לנו עתיד או תנאים טובים-יותר. זיו שאף להצליח בכול, והשקיע הרבה מאמץ כחייל. במסעות היה המעודד ומניע ונותן לנו את המוטיבציה להמשיך וללכת, על-אף כל הקשיים". לקראת סיומו של מבצע ליטני יצא כוח-אבטחה לאזור דרום-לבנון, וזיו בכוח זה. ביום ד' בניסן תשל"ח (11.4.1978) נפל זיו במילוי תפקידו. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין של קיבוץ אפיקים. בן 20 היה בנפלו. השאיר אחריו הורים, אח ושתי אחיות. במכתב-תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "זיו ידע היטב לאיזו מטרה נעלה יוצאים הוא וחבריו לנשק, הוא גם ידע מה המחיר הכבד שעלול להיתבע מכל אחד מהם. כשהודעתי לו על היציאה לצפון, ראיתי על פניו הבעה של חיוך, של גאוה, של דבקות במטרה ורצון להגשימה בנכונות מלאה. את דרכו בצבא בחר לעשות בנח"ל תוך ידיעה ברורה שבמעשה זה הוא תורם תרומה ישירה לביטחון המדינה ולהבטחת המשך תנופת ההתיישבות בארץ, שהיא חלק בלתי-נפרד מהבטחת קיומנו".
