לוין, בועז

בן שלמה ודינה. נולד ביום כ"ז בניסן תש"ט (26.4.1949) בקיבוץ טירת-צבי. בן חדשיים היה כשהוריו יצאו משם ועברו לגור בבית-שאן. לאחר-מכן גרו בכרם בן-זימרה ועברו לכפר מירון בו עברו על בועז שנות-גידולו-וחינוכו. היה קשור מאד למשפחתו ולמשק הוריו; את כל זמנו החפשי הקדיש לעבודה בבית, בחצר ובמשק. למד בבית-הספר היסודי שבמקום והיה תלמיד מצטיין. הוא לא הירבה בדברים כי אם היה מכונס בתוך עצמו וכל מלה שלו היה מחושבת ולעניין. המעיט בדיבורים ובדרישות, אבל לעומת זה הירבה במעשים. בבית-הספר התיכון החקלאי למד בקבוצת יבנה ולאחר-מכן היה בוגר בית-הספר. באוגוסט 1967 גויס לצה"ל, אך עוד הוא נמצא בשירות-החובה נפל ביום ב' באייר תשכ"ט (20.4.1969). הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות שבמושב מירון. חברו בשירות, מימי התקופה שלאחר הטירונות, כתב עליו להוריו כי בדמותו של בועז היה שילוב של תכונות שונות. חבריו ידעוהו בכושרו "להסתדר" עם חברים. הוא היה מפקד-הצוות המבוקש ביותר ולא מפני שאחרים היו גרועים ממנו אלא בשל העובדה שהוא לא התרחק מאנשי-צוותו. בכך הפך כל יציאה עמו לשדה לחוויה שסימלה את מערכת היחסים בין המפקד לאנשיו. הוא כתב שבועז היה הדתי היחיד בין החבר'ה והקפיד על קוצו של יוד בכל מה שנוגע לשמירת-המצוות. רבים היו הויכוחים בינינו בענייני מצוות ודת, דינים ומנהגים; ובועז ידע תמיד להסביר ולהבהיר ותמיד הגיע לאותה נקודה של האמונה. בועז ידע לבאר דברים בדרך ההגיון, בניתוח חם ובהיר, בהנמקות משכנעות – ובמילים מספר כשאותו חיוך צנוע מרחף על זויות-פיו-מבע של תמימות כה אופייני על פניו. בועז התבלט ביציבותו השקטה וחסרת-הפניות. הוא היה מסוגר – לא מרוחק ולא מנותק, אבל מסוגר בתוך עצמו, ורק לעתים רחוקות היה מספר על תקופת לימודיו ביבנה, שהגדירה כתקופה היפה ביותר בחייו. הוא סיפר גם על העבודה, על החברים ועל ביתו, ובייחוד על מירון ואווירתה השקטה. היתה לו לבועז גישה מסוייגת וברורה לכל אותן צורות-גילוי מקובלות. הוא לא הבין מה ההתלהבות לכל הפזמונים המקובלים ואף לריקודים המודרניים, אולי מפני הדברים היו זרים לו ואולי מפני שלא מצא בהם עניין. כל הפולחן הזה לאלילי-הזמר וכל הכרוך בו לא רק שהיה זר לו אלא שהוא בז לו. בועז "לימד" את חבריו כי העבודה, השהייה במסגרת-המשפחה ואותו שקט חסר-טרדות היו אהובים עליו ביותר ובשלהם לא נזקק לכל אותן צורות-גילוי מקובלות על הנוער