לוטרובסקי, זהר

בן הזקונים של שיינה ודניאל. נולד בערב ל"ג בעומר, י"ח באייר תשמ"ו (26.5.1986) בקיבוץ שפיים. אח צעיר למיקה, יוסף ואילן. זהר יצא לאוויר העולם בשעה שמונה בערב בבית-החולים "מאיר" בכפר סבא. תשע-עשרה שנות ילדותו ונערותו עברו עליו בנוף הבית הקיבוצי, במרחבי המדשאות ועל חוף הים. הוא היה תינוק נוח: לא בכה, שיחק יפה לבד ונהג להשמיע קולות גבוהים וצפצופים מוזרים, כמו ציוצי ציפור. זהר אהב מאוד לשחק במשחקי חוץ כמו נדנדות, ארגז חול ומים, אך גם ידע להעסיק את עצמו במשחקים שקטים בבית, ובמיוחד אהב לשחק עם אחיו אילן. בבית-הספר היסודי "גלים" שבקיבוץ געש התברר כי זהר לא ניחן בסבלנות יתרה ללימודים ולא אהב לשהות בחדר הכיתה הסגור.כדי לפצות את עצמו, ואולי מתוך נטייה מולדת, פיתח כישרון למעשי שטות וקונדס. עד מהרה תפס את מקומו כ"ליצן הכיתה", היה מרבה לעוות את פניו בשלל פרצופים מבדרים (שהמורה כמובן לא תראה…), להשמיע קולות מצחיקים, לרדת מתחת לשולחן ולתפוס לחבר'ה ברגליים – וכל זאת לקול מצהלות החברים. יחד עם זאת, המשיך ללמוד בדרכו המיוחדת וסיים את בית-הספר היסודי עם תעודה טובה. עם המעבר לחטיבת הביניים בבית החינוך המשותף "מקיף חוף השרון" שבשפיים נראה היה שזהר התבגר במקצת, אך הוא לא פסק ממנהגו להצחיק את החבר'ה בכיתה והמשיך לעמוד במוקד ההומור והצחוק. זהר בלט בכישרונו "לעשות שמח" בנחמדות שכזו, שהמורים אפילו לא יכלו לכעוס עליו – "איך אפשר לכעוס עליו, הוא כזה מקסים!", העידה אחת המורות. כך או כך, לא אחת נתבקשו ההורים להגיע לבית-הספר לצורך בירורים… בתקופה זו התגלתה אהבתו הגדולה של זהר לכדורסל. הוא התגלה ככדורסלן מוכשר ומוביל, ועד מהרה הועלה לשחק עם הנערים הבוגרים. מגיל עשר ועד גיוסו לצבא שיחק בקבוצת הנוער "הפועל שפיים", וזכה עמה בגביעים ובמדליות. הוא לא הפסיק לשחק גם לאחר שעות האימונים ומעבר למשחקים הפורמליים, ועד שעות הלילה המאוחרות ניתן היה למוצאו במגרש הכדורסל השכונתי, משחק עם חבריו. בגיל שש-עשרה ניסה להגשים את חלומו ולהתקבל לנבחרת הקדטים של ישראל – אך הדבר לא צלח בשל גובהו. בהיותו בן שבע-עשרה, זכה בהתעניינות רבה מצד המאמן והמנהל של קבוצת הנוער "הפועל תל-אביב" בכדורסל, אשר ניסו לשכנע אותו כי יצטרף אליהם. מספר האב דני: "הם באו ודיברו אתו והוא התלבט, אבל בסופו של דבר, בשל מגבלת הגובה שלא אפשרה לו להתקדם, הוא החליט להישאר בשפיים". זהר היה אוהד מושבע של קבוצת "הפועל תל-אביב" בכדורגל; כצופה נלהב ופעיל היה מתעטף ולובש אדום בכל הזדמנות ואף צבע את אחד מקירות חדרו באדום. ידיו החזקות והטובות של זהר היו מסימני ההיכר המובהקים שלו. הוא ידע לנצלן לעבודה פיזית קשה – בין היתר היה רפתן מצטיין ומסור שהפך לחולב מבוקש – וגם השתמש בהן לצורך ענף ספורט נוסף שאליו נחשף בזכות אחיו יוסף – טיפוס הרים. אך בצד עיסוקיו הספורטיביים היה זהר מאז ומתמיד מעורב גם בפעילות החברתית והקהילתית של חברת הילדים בקיבוץ. הוא תרם את חלקו בפרויקטים מיוחדים כגון מפגני אש, מחנות קיץ לשכבה הצעירה ועוד, ואולם גולת הכותרת של פעילותו ההתנדבותית הייתה בקייטנות הקיץ שערך קיבוץ שפיים לילדי "איל"ן" (איגוד ישראלי לילדים נפגעים). זהר, שהתברך בלב חם ואוהב, גילה יכולת נתינה אין-סופית, ובכל קייטנה נטל על עצמו לאמץ את הילדים שמצבם קשה במיוחד. תמונתו של זהר בים, מחבק ילד קטן בקייטנה, מלמדת על התמסרותו המוחלטת לעניין ועל יכולתו לשלב את חוש ההומור ואת שמחת החיים האופיינית לו בעבודה קשה הדורשת רגישות והתמדה. אמו שיינה נזכרת: "הילד שמצולם עם זהר היה במצב הכי קשה. הוא לא היה מסוגל ללכת, וזהר היה לוקח אותו על הכתפיים, מכבס לו את הבגדים, מאכיל אותו ומשכיב אותו במיטה. לפעמים הוא היה מטפל בנערים שהיו כמעט בגילו". בשנת הלימודים האחרונה חלה בזהר התמתנות מסוימת. הוא "לקח את עצמו בידיים", החל ללמוד ברצינות וסיים את לימודיו בהצלחה כשבידו תעודת בגרות. וכך כתבה סינדי, מחנכת הכיתה: "לדעתי, סיימת את בית-הספר כתלמיד מצטיין. 'מצטיין?' אתה שואל. כן, מצטיין. לא הציונים קובעים את גודל ההצלחה. אתה, זהר, סיימת את בית-הספר עם הרבה חברים. סיימת עם חיוך על הפנים ואושר בעיניך. סיימת עם לב רחב, המוכן לעזור למי שזקוק לעזרה. כל מי שפגש אותך זכה ליהנות מהזהר שלך". עד יום הגיוס עבד זהר ובילה הרבה עם החבר'ה. מספרת אמו: "בתור בחור צעיר לפני צבא זהר לא הלך לפאבים ולמועדונים, ובעצם לא יצא לבלות מחוץ לשפיים. כל הילדים מהכיתה שלו, ומהכיתות שמעליו ומתחתיו, היו באים ל'זולה' שלו שליד הבית, או לחדר שלו בבית. זה הפך להיות 'המועדון של זהר'. הם היו יושבים יום ולילה ומדברים". עם גיוסו לצה"ל, במחזור נובמבר 2004, שובץ זהר בדיוק כפי שרצה בפלוגת בני המשקים של גדוד 50 בחטיבת הנח"ל. הוא התחבר בקלות עם הטירונים החדשים ושבה את לב כולם בטוב לבו ובצחוקו השופע. ראשון היה לעזור לחברים ודבק במשימות שהוטלו עליו. גם מפקדיו הבחינו בבחור המיוחד, שפשוט אי-אפשר היה להתעלם ממנו. משחזר מפקד הפלוגה: "בתחילה היה לך קשה עם המסגרת. קראנו לך בסגל 'הילד של הפריסות' – מנסה לנשוך שפה, לעבור את יום האימונים המתיש ורק להגיע לזמן הפריסה הבא. אך עם הזמן למדנו, המפקדים ואני, להכיר את היכולות ואת תכונות האופי הכל כך ייחודיות לך. אני תמיד ראיתי אותך הליצן של החבר'ה שמרים את המורל, והחבר'ה ללא ספק עטפו אותך בכל הזדמנות. האהבה והחום שהקרנת סביבך הביאו לכך שרכשת לך מעגל חברים צמוד מאוד בפלוגה. למי שלא יודע אספר שהייתה לך קליטה אדירה לתפעול דברים בידיים שלך, יכולת שבגללה נבחרת, אחד מבין רבים, לעזור ולאמן עם המפקד שגיא את הכיתה בשבוע הלחימה בשטח בנוי. בשבוע זה נבחרת מצטיין מחלקתי בגלל ביצועיך". זהר סיים את מסלול הטירונות והאימון המתקדם וכמחווה לתרומתו הרבה הוענק לו כפרס קורס צניחה. הוא סיים את הקורס בהצלחה, ולאור הצטיינותו הוחלט להעבירו לפלוגת הוותיקים בגדוד. זהר קיבל ידיעה זו בהתרגשות רבה ולרגל המאורע ארגנו לו חבריו מסיבה גדולה במועדון "הטרמינל" שברמות מנשה. זהר ידע היטב ששמחתו במסיבה תהיה ללא גבול והיה לו ברור כי אל המסיבה וממנה לא הוא ינהג. היה זה אחד הימים השמחים בחייו, אך שירת חייו נקטעה באחת. זהר נפל בעת שירותו ביום כ"ה בסיוון תשס"ה (2.7.2005) בתאונת דרכים שאירעה בצומת פולג. הוא הובהל במצב אנוש לבית-החולים "בילינסון", שם נאבקו הרופאים על חייו, אך ידם קצרה מהושיע. הוריו של זהר תרמו את איבריו לשבעה אנשים, שחייהם ניצלו בזכותו. זהר היה בן תשע-עשרה בנופלו. במהלך השעות שחלפו עד להלוויה הוחלט במשפחה לערוך לו "הלוויה אדומה", כיאה לאוהד מושבע של "הפועל". זהר הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין בשפיים, כשכל משתתפי הטקס עונדים סרטים אדומים לאות הזדהות, ורבים מהם לובשים חולצות אדומות. בלכתו הותיר זהר הורים, אחות ושני אחים. ספדה לו אחותו מיקה: "אח קטן שלי! אני רוצה להגיד לך כל כך הרבה, מפחדת שאשכח משהו. הספקתי לראות אותך ביום חמישי לשתי דקות. נתת לי נשיקה וסיפרת לי בהתרגשות שאתה נוסע למסיבה בצפון, ושמחר תקדיש לי זמן איכות. מבחינתי, כל חייך לדידי הם זמן איכות. בזכותך אני יודעת לאהוב כל כך. אתה, האדם הנפלא, הטוב, הנדיב, האוהב, המצחיק והרגיש ביותר שיצא לי להכיר, ואני לא אומרת את זה רק כי אני אחותך – תראה כמה אנשים ישנם פה, אתה בטח יושב לך מעלינו ומסתכל ואומר לעצמך: 'אני לא מאמין – מה קורה פה' בסגנון זהר הידוע. לא מבין על מה המהומה, ולמה לא נותנים לבן אדם לישון בשקט. אני יודעת שאם היית יכול, היית מנחם אותי, מנסה להצחיק אותי עם איזה פרצוף מצחיק או בדיחה … תודה אח קטן. היית המתנה הכי טובה שקיבלתי בחיי, ולמרות שגופך אינו אתנו וזה קשה מנשוא, נשמתך ואתה כלואים לעד בלבי, בעבותות אהבה ששום דבר לא יוכל להתירם. אוהבת לנצח, אחות גדולה". דיבר שמוליק בשם חברי הקיבוץ: "מי לא הכיר את זהר? מי לא אהב את זהר? זהר היה של כולם ובשביל כולם, וכולם היו בשבילו ובאהבה גדולה, קטנים וגדולים. מצחיקן ידוע, מפורסם בחיקוייו, שובב גדול אך בטוב טעם. מגיל צעיר התבלט כשחקן כדורסל, הרכז הכי מהיר וטוב שידעה שפיים. … זהר אהב את החיים והחיים אהבו אותו. הרבה ללכת לים, לטייל עם אחיו ולטפס על הרים. זהר, נער מרגש ורגיש … חברי וילדי שפיים עצובים וכואבים, מחבקים ומשתתפים בכאבכם הגדול". מפקד הפלוגה של זהר נשא דברים בשם לוחמי ומפקדי פלוגת בני המשקים בגדוד 50: "זהר, אני עדיין לא מעכל שיצאת הביתה ביום חמישי והייתה זאת הפעם האחרונה. … היית יצירתי, כך כתבת במצ"לים שהגשת וחתמת למטה בתור 'זוהר הרביעי לוטרובסקי', כמו איזה נסיך אצולה. היה לך כושר גופני מדהים – דחפת ועזרת בריצת מחלקה ובריצת פלוגה. אני זוכר אותך כשבאתי לראות אתכם בבוחן מסלול, מדלג מעל הקיר כאילו אין שם כלל מכשול. רציתי גם לספר לכולם כמה היית קשור לחבר'ה מהבית, כמה היית מבסוט ומאושר כשהפכת להיות דוד [לאחיין ג'קי] וכמה הערצת את ההורים שלך ואמרת לנו מספר פעמים שהם האנשים שהשפיעו עליך הכי הרבה בעולם. … אזכור אותך לתמיד עם חולצת הטריקו הקרועה, יחף, עם חיוך ענק על הפנים. הייה שלום לוחם". הספיד את זהר מנהל בית החינוך המשותף "חוף השרון": "קשה להאמין שהקו המפריד בין חיים למוות דק כל כך, שביר כל כך, מקרי כל כך. קשה להאמין שמי שאהב כל כך את החיים, וכל כך רצה לחיות אותם במלואם, בכל חושיו, נאלץ להיפרד מהם באבחה אחת, חסרת רחמים ופשר. כי זהר היה ילד של כאן ועכשיו – לא של השקעה לטווח ארוך. יכולותיו וכישוריו, שכולנו הכרנו והערכנו, לא נמתחו אף פעם למען העתיד. 'אכול ושתה' היה המוטו שלו, 'העולם מצחיק אז צוחקים…'. … אנחנו נפרדים מזהר שהיה ומזהר שיכול היה להיות. מההזדמנות שהוחמצה, ושלא תשוב עוד. נשארים עם חלל, עם סימני השאלה, ועם הציווי שאנו משננים לבנינו ולתלמידינו עד בלי די, בכוונה רבה ובתקווה: 'ונשמרתם לנפשותיכם מאוד'. יהא זכרו ברוך". במלאות שנה לנפילתו, נערך ערב זיכרון שבמהלכו הוקראו דברים שחיברו אוהביו של זהר. כתבה איילה: "הזמן עובר, ונדמה שהוא מעביר אתו את הכאב, אבל אם מסתכלים פנימה ומנסים לחשוב עמוק, מגלים שהזמן רק הביא אתו כאב אחר, כאב שונה, כאב צובט, כאב של התגברות. לפעמים כשזה קורה מנסים לחשוב איך נתגבר ואיך נעביר את זה, ואז, מבלי שאנחנו מבחינים, תוך כדי המחשבות, אנחנו מתחילים לקלוט. זה הופך את זה ליותר קשה. זה לא אומר שהדמעות לא מציפות את עינינו כמו בהתחלה, אבל הלב מתקשה להמשיך בתהליך זרימה יום-יומי. המוח מתקשה לעבד את העובדות – שאתה אינך, שבתמונה של החבר'ה יהיה חלק חסר, ובאוטו מקום אחד פנוי. והמשפטים האלה מחרידים, אבל הם החיים, ועם זה אנחנו מתמודדים בכל אחד מהימים". כתב עידו: "… כל מי שהכיר את זהר אהב אותו. אתה חסר לנו כאן מאוד. הרגעים שבהם אני נזכר בזהר הם לא כאשר אני עצוב. כל פעם שאני צוחק, כל פעם שאני משחק כדורסל, כל פעם שאני הולך לים, או סתם כשאני שותה כוס בירה, אני חושב על זהר, ומשתדל לחייך. בשבילי לזכור את זהר זה לא לבכות ולהיות עצוב, זה להדגיש בחיים את הדברים שהוא אהב. אני יודע שככה אתה רוצה שנזכור אותך". כתבה עינב: "בסך הכול שנה. שנה אחת חלפה מאז נעלמת בפתאומיות מהחיים שלנו. כמו מים שמכרסמים באבן, כך שיני הזמן מכרסמות באבל. לאט-לאט, אבל בעקביות. בנגיסות קטנות ומכאיבות. קשה להאמין באמרה השחוקה שהזמן מרפא את הכול, אך אם נגייס את כל האופטימיות שבנו, נוכל להתפשר על כך שהזמן משנה את הכול. גם את האבל. הדמעות לא מלוחות כמו ביום הנורא ההוא, אך הן מרטיבות את הפנים בדיוק באותה המידה. הבכי לא מתייפח כמו ברגעי ההכרה הנוראה, הוא רק מתגנב לו בשקט. מתחבא מעצמו. אבל תחושת האובדן, זהר, היא נשארת חזקה ואיתנה בדיוק כמו ביום ההוא, ויש פעמים שאפילו יותר. נכון, החיים של כולנו ממשיכים. בקיבוץ, במשפחה. … אבל עדיין, לא מדובר בהמשכיות בריאה, אלא בניסיון נואש למשוך כמה שיותר את הרגעים השמחים שיש לנו, שהם בעצם הפוגות מהמחשבות עליך ועל מה שכבר לא יהיה. במקורות נאמר כי כל עוד הנר דולק – ניתן לתקן. אך במקרה שלך הנר כבה זהר, והלוואי שהיה בידינו הכוח להדליקו מחדש, אבל כנראה שנגזר עלינו להמשיך ולחכות לך בחושך. אוהבים ומתגעגעים, המשפחה".