,אֵ-ל מָלֵא רַחֲמִים, שׁוכֵן בַּמְּרומִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכונָה
,עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה בְּמַעֲלות קְדושִׁים, טְהורִים וְגִבּורִים
כְּזֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים, לְנִשְׁמות חַיָּלֵי צְבָא הֲגָנָה לְיִשְׂרָאֵל
לוטן, יותם
בן בתיה ועמיר, נולד בקיבוץ בית השיטה ביום כ' בניסן תשל"ג (22.4.1973), במרווח קצר של אושר – חצי שנה לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. אביו, בן למייסדי עין-שמר, שירת כקצין ומ"פ בשריון. שושנה, סבתו של יותם, ילדה את אימו במחנה המעצר בעתלית, כתשובה מלאת תקווה למוראות השואה שעברה. הוריו של יותם בנו את ביתם בבית השיטה, שם נולדו בניהם: יותם, אופיר ורותם. יותם גל והתחנך בקיבוץ. צמח עם "הסביונים" בני כיתתו, כילד רגיש התומך בחבריו ונותן את מלוא כישרונותיו בתחומי הנגינה, השירה, הלימוד והמשחק. מגעו עם העולם לאורך כל דרכו היה בצנעה, בביישנות, בשקט, בהומור וברוך. בכיתה ב' החל בלימודי הפסנתר, ומאז הייתה המוסיקה עבורו עולם ומלואו: מוסיקה קלאסית, שירי ארץ-ישראל ואהבה מיוחדת ל"ביטלס". כנער, כשכל חבריו הלכו לסרטי פעולה, הוא הלך לסרט על מוצרט. במרץ 1992 יותם התגייס לצה"ל והלך בעקבות אביו לשריון, לחטיבה 7, ומהר מאוד הגיע בהצלחה לקצונה. בתום חמש שנות שירות בצבא שב הביתה, ונכנס לעבודה בפרדס. בהמשך יצא ל"טיול הגדול" להכיר את העולם, ושוב חזר הביתה לעוגן, בית השיטה, שם בחר לבנות את חייו. יותם יצא ללימודי מדעי ההתנהגות ב"מכללת עמק יזרעאל" וסיים תואר ראשון. במקביל ללימודיו החל לעבוד כרכז חברתי בחברת הילדים בבית השיטה. היתה זו תחילת דרכו כאיש חינוך וכמדריך נערץ. בחמש שנות עבודתו בבית השיטה ובהמשך בשלוש שנות עבודתו בעין חרוד איחוד, יותם יצר סביבו מסגרת חינוכית יוצאת דופן. הקשרים עם החניכים נוצרו דרך העשייה, ההומור הנפלא, האהבה, האנושיות וההבנה העמוקה לליבם של חניכיו. הקשרים נמשכו לאורך השנים, גם לאחר סיום בית הספר. יותם היה כמו עמוד ענן, ענן של אהבה המושך אחריו את הנוער, את הצעירים ואת הבוגרים -בחיוך אוהב במלוא הלב. הוא ניחן בחוש הומור מיוחד שאפיין אותו בכל מגע אנושי עם חברים ועם חניכים. כשהגיעו בוגריו לי"ב, כתב להם: "מאחורי כל עבודתי אתכם מסתתרת אהבה גדולה לכל אחד ואחת מכם… שמרו על עצמכם, השתדלו להוציא את המירב מכל מצב קשה, מעל הכל – היו בני אדם." בחיי התרבות והחברה בבית השיטה היה שותף פעיל. כתב שירים ופזמונים, מערכונים וקטעי קישור מלאי הומור, והיה גם השחקן והמנחה על הבמה, ניגן וליווה בפסנתר בחגים ובערבי שירה בקיבוץ. כתפו הרחבה מוכנה תמיד לשאת בעול, לתת ללא גבול, והכול בטוב לב, בחיוך ובהומור. יותם הקדיש עצמו בכל זמנו, נפשו ומאודו לרשות ולשירות, ברגישות ובצניעות. היה מאלה, המעטים המתייצבים כדי לשאת באחריות, המוכנים להעמיס על כתפיהם כל עול. תכונות אלה הן האור השלוח ממנו אל כל מי שהכירו. יותם חזר מטיול בטורקיה ועם קבלת צו 8, הזדרז להתגייס לשירות המילואים ולהצטרף ללחימה בלבנון. "אני עכשיו לרשות ולשירות …" זה היה המוטו של יותם כקצין שריון, ואחר כך כמ"פ טנקים במילואים. הוא הבטיח לכולם שיחזור במהרה. ביום י"ג באב תשס"ו (7.8.2006) נפל יותם במלחמת לבנון השנייה בקרב בכפר בינת ג'ביל שבדרום לבנון והוא בן שלושים-ושלוש. הוא הובא למנוחות בקיבוצו. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סרן. יותם הותיר אחריו הורים, שני אחים ומאות חברים, צעירים ובני נוער, חיילים ואנשי מילואים, שעולם הערכים שלו: היושר, הצניעות, האחריות והחברות, הקרין והשפיע על עולמם. מתוך הספדו של האב, עמיר, ביום ה"שלושים": "יותם שלי, בני היקר, אני יודע שלא היית נותן לי לספר בשבחך, או שבמקרה הטוב היית פוטר אותי בחיוך מבויש… ולמרות שזה "לא פייר" מצידי לנצל מצב זה אני מרגיש חייב להגיד לך כמה דברים. במהלך כל חייך ובכל מעשיך, הייתי גאה מאוד בך, אבל עכשיו, לאחר שלושים יום, אני רק מתחיל לקלוט מכל מי שנגעת בו והיית לצידו, מי ומה באמת היית. אילו רק ידעת כמה חברים באו לחלוק לך כבוד בהלוויה המיוחדת שלך, וכמה אנשים באו לחלוק איתנו את הכאב במשך ימי ה"שבעה" וה"שלושים", ומה כולם סיפרו עליך, היית מסמיק, אבל גם היית מבין עד כמה היית משמעותי בחייך לכל סביבתך, וכמה קשה לכולנו בלעדיך. בין מאות המבקרים תוך כדי המלחמה, ריגש אותי במיוחד חייל ממערכת הרפואה הגדודית, שלכאורה בקושי היה אמור להכיר אותך, הוא קיבל "אפטר" קצר לבקר בביתו, ובלי שמישהו שלח אותו הוא הרגיש צורך לבוא ולספר בשפתו הפשוטה והישירה כמה העריך ואהב אותך. שוב ושוב שמענו על המגע החם והאנושי שלך עם כולם, על הנתינה ללא גבולות, על ההומור שעזר לכולם להתמודד עם כל הקושי, על היכולת לתקשר עם כל אחד, בכל גיל, מכל קצוות החברה. גלה לי יותם איך הצלחת לשבות את ליבם של כל הסובבים אותך ? גם האופן שבו אבדת לנו מסמל את דרכך, נתינה עד כלות. שהרי בצבא, לימדו אותי שבשלב של שיפור עמדות המ"פ לא חייב לדלג ראשון, אבל כללים אלה מתאימים כנראה לא לך ולא למפקדים מהזן הנדיר שלך. שנינו יותם אנשים לא מאמינים, איך בכלל אפשר להאמין במי שלוקח פרח כמוך, אבל במחשבה שנייה, אני גם קצת מבין למה הוא בחר דווקא בך, בן שלי… רציתי שתדע שלכולם אתה עולם, עולם מלא בעשיה, חשיבה, שמחה, שירה ונתינה… לכולם אתה עכשיו חלל, חלל כה גדול. איך אפשר למלא את החלל הזה? אוהב אותך בכל ליבי. מעריץ וגאה בך ומתגעגע , כל-כך מתגעגע…". בתיה, אימו של יותם כתבה "שלושה מפגשי כאב": "שני ספרים וקופסת קלפים אחת מונחים ליד מיטתי ובצמידות מצמררת, עוטפים וכרוכים בי בכאב תהומי ואין סופי מאז נקישת הדלת, שבישרה לנו על נפילתך והביאה אותנו למקום הכי רחוק וכואב שיכול להיות, ולידיעה המרה ששום דבר, אבל שום דבר לא יהיה כשהיה. את הספר "אם יש גן עדן" של רון לשם, רומן פראי, מבעית ומהפנט, הכתוב כיומן אישי של מפקד צוות לוחמים בשנה האחרונה לשהותו של צה"ל בלבנון, קנית לעצמך. אני נזכרת באותה ארוחת ליל שבת משפחתית על משטח ביתנו שבה שיתפת אותנו בתוכנו של הספר שנגע מאוד לליבך ובוודאי גם החזיר אותך ללבנון שלך, האחרת. המלצת לי לקרוא את הספר ולמחרת כבר היה ליד מיטתי. גם אני כמוך מצאתי את עצמי נכנסת לעולמו של הספר בשקיקה, אך יחד עם זאת גם כואבת מאוד את כאבם וסבלם של החיילים, וזה החזיר אותי לשמות המפחידים שבהם שהית בלבנון האחרת שלך: "כרכום", "סוג'וד", והחרדות התחילו לחלחל בי וכמו נבואה שמגשימה את עצמה נשאבתי למערבולת של כאב ופחד גדול מפני הבאות. את הספר השני – "רחמים" של מיכל שלו, קיבלתי ביום הולדתי האחרון. הספר מספר מאורעות דרמטיים, אישיים, פוליטיים וחברתיים שמשנים את חייהם של גיבורי הספר ואת עתיד העולם שבו הם חיים, וכמו חוט השני אני מתחברת גם כאן אל הכאב האישי שלי (שבו אני עומדת על סף התהום וכל חיי משתנים ללא הכר). ואחרון, מפגש מרגש וחגיגי עם קלפי זמר של צביה דרור שזה עתה יצאו לאור. מתוך מאה קלפים ידי נמשכת כמטה קסם לקלף עם השורה: 'שמרי נפשך, שמרי חייך …' מתוך 'שיר משמר' שכתב נתן אלתרמן לבתו תרצה אתר, ואני מתחברת למילים הנואשות וללחן הנפלא שמחבר אותי כל-כך לשיר המיוחד הזה, שבו אב רוצה לשמור על חיי בתו מתוך תחושה עמוקה, אולי בלתי מודעת, שחייה בסכנה. וכשסבב המעגל מגיע אלי אני קוראת את שורת השיר וחשה גם אני בחוסר האונים הגדול הזה ויודעת שככל שנרצה לגונן על יקירנו-בנינו, ידינו כבולות ואסורות ונתונות לחסדי שמיים. ולפתע ירדה עלי מועקה ועצבות גדולה וחשתי, כן ממש חשתי שמשהו נורא עומד לקרות לנו. ושוב אותה נבואה שמגשימה את עצמה. על אף תחושותיי אלו, לימים יותם, כשחיפשת משחק חברה לנסיעה עם חניכיך לטורקיה, הצעתי לך לקחת את קופסת קלפי הזמר שלי ולנסות לקיים ערב שירה, שירת ארץ-ישראל היפה כפי שאהבת וידעת לעשות. הקלפים עדיין לא חזרו אליי, וגם אינני יודעת בוודאות האם שימשו את הקבוצה בסופו של דבר. מה שאני כן יודעת בוודאות גמורה שאותו משולש מצמרר: 'אם יש גן עדן', 'רחמים' ו'שיר משמר', יהיו שזורים ושמורים בתוכי כחוט כאב אין סופי שמחבר אותי אלייך כל-כך חזק עד קץ הימים, כל הימים, הימים הנוראים. ואם יש רחמים הם חלפו מעליך, ולשמור על נפשך לא הצלחתי. ואם יש גן עדן, אין מקום ראוי ממנו שתמצא בו. יותמיק שלי, אוהבת אותך ומתגעגעת אליך ושומרת אותך בתוכי לעד". כותב נחמיה רוטשטיין, מפקד הפלוגה שהוחלף על ידי יותם: "יותמי! שירתת אצלי כמפקד מחלקה צעיר, ולאחר מכן כסגן מפקד הפלוגה. מוסר העבודה שלך והיכולות האישיות הן מעל ומעבר. אני לא זוכר פעם אחת שאמרת לא, אף פעם אחת שציינת כי ישנה משימה שאינה בת ביצוע. תמיד עם חיוך, חולצה בחוץ, גריז וזיעה – הרבה זיעה. השנינות המצחיקה שלך הפכה כבר לשם דבר, בכל ישיבת סגל גדודית תמיד ידענו שבסוף תבוא ה"יציאה" של יותם…" אריק רוטמן, מפקד המחלקה בפלוגה של יותם, מספר: "כשהגעת לפלוגה בתור מ"מ מיד ניכר שאתה אדם רציני ובעל רגישות גבוהה לזולת, ומיד בלט חוש ההומור המיוחד שלך. יש ביטויים בעברית שהמצאת, ואף סדרות שלמות של בדיחות על ביטויים צבאיים. היה מספיק להסתכל לך בעיניים ולראות שאתה פשוט מהחבר'ה הכי טובים שיש לנו. הדהים אותי, איך תמיד אתה נשאר שלו וקר רוח, גם במצבים שונים אליהם נקלענו בשירות בשטחים, או בהתמודדות מול חיילים או מפקדים. כשיותם איתך, אין דרך אחרת אלא להזדהות איתו וללכת אחריו באש ובמים… בימים הראשונים ללחימה בלבנון בעת ההמתנה בימ"ח בעמיעד, יותם הקנה לי תחושת ביטחון בתוך אי הוודאות, והקפיד לשמור על כשירות הפלוגה, במיוחד מבחינה מוראלית. ההמתנה היתה שוחקת, ולאחר מספר ימים לקח יותם את הפלוגה להתרעננות במי הירדן, חוויה שתרמה רבות לגיבוש הפלוגה לקראת הלחימה, ועד כמה שזה ישמע מוזר, לדעתי גם תרמה לשמירה על המתח המבצעי. בהגיע הפקודה ביום א', ערב נפילתך יותם, לאחר נוהל הקרב החפוז, היה ברור לי שאני הולך איתך לשדה הקרב בביטחון מלא וללא היסוס. הובלת אותנו בניווט מדויק לפאתי בינת ג'בל למרות הזמן הקצר שניתן לך ללימוד הציר." מתוך דבריו של פרופ' ישעיהו תדמור, ראש החוג למדעי ההתנהגות ב"מכללת עמק יזרעאל": "יותם היה תלמידי בקורסים שאני מלמד במכללה. הערכתי וחיבבתי אותו מאד. הוא ייצג בעיניי דיוקן של ישראליות שורשית במיטבה, ההולך ונעלם מנוף חיינו. יותם היה חכם ובלא קורטוב של צורך להפגין זאת; היה אינטלקטואל במובן של פתיחות, התעניינות וסקרנות, ושל יכולת להכיל את התופעות ולהבינן באורח מקיף ואינטגרטיבי; היו לו יכולות אקדמיות גבוהות, שאף אותן לא יחצן; הוא היה מעורב, איכפתי, חברותי ורגיש; היה אדם ערכי וצנוע; היה נחמד לבבי ובעל אישיות קורנת." חברת הילדים, בעין חרוד איחוד, נפרדה מיותם: "חף – שר התשחצים הגדול… אנחנו כל כך שמחים שלמרות הכל, ולמרות החששות שיגייסו אותך לפני, הספקת לצאת איתנו לטורקיה. לקחת חלק מאד דומיננטי בטיול כמו שתמיד רק אתה ידעת לקחת – עם ההומור, הארגון, הדאגה והאהבה שלך שכל כך אפיינו אותך. אנחנו מסתכלים בתמונות ונזכרים בשטויות שלך ובבדיחות שלך, ופשוט מחייכים ומתגאים בכך שיצא לנו להכיר אותך ולהעביר איתך שלוש שנים משמעותיות בחיינו. אוהבים מתגעגעים וזוכרים אותך תמיד עם לב ענק והומור כמו שרק לך היה." הדודים מקיבוץ עין שמר כותבים: "… יותם, זיהיתי בך איזה מין היפוך, היפוך של אחד שלא מרגיש בנוח שהוא במרכז או שהוא מתבלט ויחד עם זה הוא תמיד נמצא שם, כיוון שמה שהוא עושה ואיך שהוא עושה מביא אותו למרכז הבמה והעשייה. הרגשתי כאילו שאתה מתנצל על כך שאתה נמצא במקומות אלה. כך זה היה בעשייתך החינוכית, המוזיקלית וכנראה שגם בצבא… הסתכלתי מהצד וראיתי איזה אח אוהב ותומך היית לאחיך ובמיוחד לרותם…" כותבת רכזת החינוך של עין חרוד איחוד, שם הדריך יותם כ-3 שנים: "ילדי חברת הילדים איבדו השבוע מדריך מגזע נדיר, איש ארץ-ישראל היפה ששר את שיריה, שאוהב לטייל בשביליה, שמחובר לאנשיה ועושה חינוך. עושה, לא מדבר. מנקה, סוחב, מארגן וכמובן שמנגן. הילדים אהבו את הסגנון החינוכי, התחברו לדוגמא האישית, להודעות המצחיקות ול-SMS שהיית שולח בתפוצת כל כיתות ז'- י"ב. היית מחנך אמיתי, יחיד סגולה, כזה שיכול להיות גם חבר, מעטים מסוגלים לכך." מתוך דברי המדריכים שעבדו עם יותם בבית הספר האזורי בעין חרוד איחוד: "יותם, איך אפשר להיפרד מעיניים כחולות עמוקות וצוחקות, איך נפרדים מחיוך שובבי-ביישני, ובנאדם קליל עם ראש רציני… תמיד מתאמץ בשביל אחרים, תמיד רוצה להשקות שדות של אחרים, והכל בצניעות האופיינית שלך, שכה שבתה את ליבנו… לאחר נפילתך החלטנו שאת הערב שאתה הגית ויצרת במו ידיך, מופע "כוכב נולד" של העמק נקרא מעתה על שמך, ובכך ננציח את אישיותך לדורות הבאים!". מתוך הכתבה "דרך יותם" שכתבה דורית צמרת מבית השיטה והתפרסמו ב"עיתון בקיבוץ": "… מפסיפס הסיפורים, הזיכרונות ודברי הפרידה שנאמרים ונכתבים לזכרו של יותם עולה דמות אדם, שאת כל ימי חייו הקצרים הקדיש ל'עשייה למען': לחינוך, להדרכה, לבני נוער במצוקה, לטיפוח כושר לחימה ואחוות לוחמים ביחידה שבה שירת כמפקד. והוא גם שר, ורקד, ושיחק, וניגן, וטייל וצחק – ואולי לכן אי אפשר היה שלא לאהוב אותו, גם למי שהכיר אותו מעט ומרחוק. הוא לא 'עשה לביתו' ולא צבר נכסים חומריים – אבל חייו שנקטעו היו, כך נראה, מלאים ועשירים". מתוך דברי בני הדודים מבית השיטה: "… יותקה שלנו הנפלא, הרי כל כולך מלא חיים מלא עוצמה. הכל זרם אצלך בכזאת קלות, הכל בא ממך בכזאת נדיבות, תמיד נמרץ, תמיד עסוק, תמיד כל כך מתוק וכל כך חמוד. אהוב נפשם של ילדינו, דוד נערץ מצחיק ושנון. דוד שגם כשאין לו זמן אז תמיד יש לו סבלנות. דוד שאפשר לקפוץ עליו, להשתטות איתו. דוד עם לב רחב שלכולנו יש בו מקום. החיוך שלך מלא חיים, הדיבור שלך ישיר, מהיר וענייני. אתה ביצועיסט ואירגוניסט ויעיל ומעשי, לא משאיר קצוות פתוחים, תמיד אפשר לסמוך עליך בכל העניינים. יותקה שלנו המדהים, חוויותינו המשותפות הן רבות ומיוחדות ואתה לא רק דוד, אתה גם חבר ואיש מקסים…" איתי, חברו הטוב של יותם, נפרד ממנו: "… היית עמוד האש לעשרות אנשים גדולים וקטנים בבית ובחוץ ובכל מקום בו היית. אהבתך למוזיקה ולשירה היו הכוח המניע מאחורי ימים ולילות רבים של עשייה. את ההומור השנון שלך לא כולם הבינו והוא היה איכותי ונדיר… באין ספור האירועים החינוכיים אותם הינעת תמיד עבדת קשה שבעתיים מכל ילד או מדריך אחר… אתה שזולתך חשובה לך יותר מעצמך, תמיד שמת את עצמך בחזית, בראש העשייה לטובת הכלל, תמיד על חשבונך". הוריו כותבים: "יותם הותיר אחריו את דרכו נתינה עד כלות. אנו חשים שזו צוואתו, ולאורה נלך!". לאה שניר, מחנכת של יותם בכיתת "סביון": "קודם פני ילד, / ציפורים כחולות קוראות קשב דרוך בעיניו, / כאילו הגשר הנטוי בינו לבין העולם / רושם מתווה אור תם, חף מרוע. // אחר כך נער. / הקול השלו מאחה מחלוקות, מרגיע, / כאילו הגשר הנטוי בינו לבין העולם / רושם מתווה אור מפייס, אורג תבונה. // אחר כל גבר. / אצבעותיו מודדות את מרחב הצלילים של קלידי הפסנתר / מתגעגעות עם פרלוד של שופן, / מתפרעות עם ג'ז סכיני או מתרפק. / כאילו גשר הנטוי בינו לבין העולם / רושם מתווה אור חי, רוקם יופי, חומד חן. // ועכשיו, הציפורים הכחולות שבעיניו נעטפות / בשמיכת חשיכה כגוף בלי עור. / והארץ נפתחת כפצע. / זה חוק הכלים השלובים של הצעקה המרה. / וכל אחד מן הזוכרים / בוכה את מה שהיית בחייו". מרדכי פלד, תיאר את יותם במילות שיר: "יותם אדם ורע / כולך אהבה ליפי העולם / בשקט, בפשטות, בצניעות, / באקורדים נעימים מחבר צלילים ואנשים / להרמוניה שמימית. / בחן, בעדינות, בכישרון צרוף, / בהומור. / והמדבר כמה יחסר / ובני הנעורים שאחריך הולכים / בנחת, בחיוך עצור קשובים בצימאון / למשפטיך הספורים, המדודים – / כמשב רענן, כמים זכים. / מכונס, מהוסס אך תמיד איתנו / עם כל הלב. / עם שחר קולך נדם / בהרים הלבנים שכוסו בעשן. / אהבתיך, יותם ובך תום מופת."