לוגסי, שלומי (שלמה)
בן מרגו ואלי. נולד ביום ט' בניסן תשמ"ב (2.4.1982) בבית החולים "ברזילי" שבאשקלון. ילד "סנדוויץ'?", אח ללילך וגיל. תינוק יפהפה ומיוחד בעל קסם אישי ונוכחות כובשת שנקרא על שם דודו שנפל במלחמת יום הכיפורים. שלומי גדל והתחנך בקריית גת. הוא החל את לימודיו בבית הספר היסודי "הרצל", וסיימם בבית הספר התיכון המקיף על-שם רוגוזין. כילד היה שלומי סקרן מאוד, ותמיד חיפש אחר ריגושים והרפתקאות. תכונה זו המשיכה ללוות אותו ואף התפתחה עם השנים. נוכחותו השובבה והמשעשעת לא הותירה אף רגע משעמם – לא לגננות, וגם לא למוריו. לכל אורך חייו היה דמות בולטת בקרב חבריו, בעל כושר מנהיגות, שפע ביטחון עצמי, בגרות ועצמאות. הוא הרבה להתנדב לפעילויות חברתיות, קשר קשרים במהירות רבה, וידע להיות חבר טוב ונאמן. תחביביו של שלומי היו קשורים רובם ככולם לספורט. עוד בילדותו בילה בחוגי ספורט שונים – התעמלות קרקע, טניס וכדורגל – תחום שהיה לאהבת חייו. הוא התאמן בבית ספר לכדורגל, עלה לקבוצת הילדים בתפקיד שוער, ולאחר מכן הגיע לקבוצת הנערים בתפקיד בלם, וגם כיהן כקפטן הקבוצה. שלומי היה נמרץ ופעלתן, נמצא תמיד בתנועה, וניצל כל רגע בחייו להתנסויות חדשות. הוא נמשך לספורט אתגרי כמו רכיבה על אופנועים וטרקטורונים – פעילות שהקפיצה את רמות האדרנלין שבגופו והסבה לו סיפוק ואושר. בחופשות הקיץ, הדריך ספורט בקייטנות וסייע גם לילדים צעירים להביא לידי ביטוי את כישוריהם הגופניים. שלומי אהב מאוד מוזיקה לכל סוגיה, ואהב במיוחד את שיריו של שלמה ארצי. הוא הפליא לרקוד, ואף זכה בבית הספר במקום הראשון – לצד בת דודתו – בתחרות ריקודים. כישרון המשחק היה טבוע בו, והוא הופיע בתפקידים ראשיים בהצגות בית הספר. היה לשלומי חוש אסתטי מפותח, ואופנה לא הייתה בשבילו דבר חולף: הוא הקפיד על מראה מטופח, וידע להתלבש בהתאם לכל אירוע. שלומי אהב לבלות, לראות ולהיראות, לצחוק ולהצחיק, וחש כי החיים נוצרו למענו. בעיני משפחתו היה האחד והיחיד, "מלך העולם". שלומי התגייס לצה"ל ב-25.10.2000. את הטירונות עבר בזיקים שבדרום, ואת מרבית שירותו הצבאי עשה בביסלמ"ח – בית הספר למ"כים שבירוחם – שם שימש נהג בוס. שנתיים וחצי שירת בתפקידו, עד ליום שבו נגדעו חייו. שלומי נפל בעת שירותו ביום כ"ב באייר תשס"ב (4.5.2002) בתאונת דרכים שאירעה באזור צומת בית קמה, עת חזר מבילוי עם חבריו. הוא הובהל באמבולנס לבית החולים "סורוקה" שבבאר שבע, אך מצבו היה קריטי, ולאחר זמן קצר נפטר מפצעיו. בן עשרים היה בנפלו. אלפים ליוו את שלומי למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית גת, שם נטמן בסמוך לקבר דודו. הניח אחריו הורים, אח ואחות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-טוראי. בית הספר התיכון "רוגוזין" בקריית גת הקדיש לשלומי דף זיכרון באתר האינטרנט של בית הספר. כתובת הדף: http://www.rogozin.net/kirzikaron/images/34.html. לזכרו של שלומי כתב אלי סלומון: "שלומי, אני רוצה לכעוס עליך על שהשארת אותנו לבד, אבל אני פשוט לא יכול. איך אפשר לכעוס על ילד כמוך שפניו תמיד מחייכים, צוחקים וקורנים אור? אחד שמעולם לא עשה רע לאף אחד, תמיד צחק והצחיק את כולם, הפיץ טיפות של אושר לכל עבר ועשה טוב ושמח לכולם?! 'הרבה הרבה חושך / אור של נר יכול לכבות / ואפילו אם בסופו של דבר / נכבה הנר / את האור שהפיץ – / אי אפשר לכבות'. יש משפט בשיר שאומר: 'כשהמלאכים בוכים בעולם אחר, / אז בעולם הזה עצוב לנו יותר'. אני בטוח שלפחות אתך הם לא יבכו, כי אתך אי אפשר לבכות, אתה פשוט מצחיק את כולם כל הזמן. אז אני מקווה שיהיה לנו פחות עצוב בעולם הזה, כי נורא עצוב לנו בלעדיך."
