לוגסי, נסים

נסים (מישל), בן חנה ואברהם ז"ל, נולד בשנת תש"א (1941) במוגדור שבמרוקו, למשפחה בעלת אמצעים ומקובלת על הקהילה היהודית במקום. הוא סיים את לימודיו בבית-הספר "אליאנס" בקזבלנקה, ואת לימודיו התיכוניים סיים בקולג' "אקול דה סנטר" באותה עיר. מישל, כפי שכינוהו בני משפחתו וידידיו, היה ילד ערני, ששעשע את בני הבית במעשי השובבות שלו. כשגדל מעט התחבבו עליו הריקודים, והיה מבלה את זמנו הפנוי בחוגי ריקוד ובמסיבות ריקודים. מישל התעניין בספורט ובמיוחד הצטיין בשחייה. הוא גם זכה במדליה על הישגיו באחת התחרויות. כשגמר את לימודיו נסע לפאריס, שם השתלם בתורת החשמל בבית-הספר "אורט". הוא גר שם עם אחיו עד שהוריו בקשוהו לחזור הביתה, עקב קשיים משפחתיים שנתעוררו בבית. בשנת תשכ"ב (1962) החליט מישל לעלות ארצה, ובחודש יוני של שנת 1962 הגיע לקיבוץ אפיקים, שם עשה כשנה. הוא למד את השפה העברית ואף החל מקליט שירים משלו בעברית. מישל, כפי שזוכרים אותו חבריו, היה אדם עליז ושופע חיים, שאהב "לעשות שמח" בכל הזדמנות. הוא אהב את עבודת האדמה, את הטבע ואת הארץ בכל מאודו. תמיד מוכן היה לעזור לזולת והיה ותרן גדול, אך ידע לעמוד על שלו בעקשנות, כשידע כי הצדק עמו. נסים גויס לצה"ל בסוף נובמבר 1962. לאחר סיום הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס לחבלנים, בקורס לצניחה ובקורס למפעילי מקלעים, הוצב באחת מיחידות הנח"ל המוצנח כחבלן. יום אחד נפגע באזור הלב מכדור תועה שירה חייל מיחידתו. הוא נותח בהצלחה והתגבר על פצעו. בתקופת שירותו הסדיר היה מישל אהוד על החיילים ששירתו אתו ביחידה, וקנה לו ידידים חדשים רבים. הוא השתדל שלא להדאיג את הוריו, ובחופשותיו הרבה לבוא לבקרם. תמיד השתדל להקל עליהם את קליטתם בארץ, עד כמה שהרשה זמנו, ולא הרבה לספר להם על קשייו ומצוקותיו, כדי שלא לצערם. גם על הישגיו לא הרבה לדבר, והיה שתקן לגבי כל אשר עבר עליו. לאחר תום שירותו הסדיר עבר מישל לגור עם הוריו בקרית-גת, ושם עבד במקצועו כחשמלאי. לימים התחתן עם חברתו קולט ונולדו להם ארבעה ילדים: הבת הבכורה עדנה, התאומים רן ואמיר, ולבסוף אבי. מישל הקדיש לילדיו ולאשתו את כל כוחו ומרצו. הוא עבד שעות נוספות ולא חסך מאמצים כדי לספק להם את כל מחסורם. הכל הכירוהו כבעל וכאב מסור, שחינך את ילדיו לאור ערכי הצדק, אומץ הלב, היושר ואהבת המולדת. משעברה המשפחה לגור באילת, הרבה לטפל בגינה סביב ביתו, ושמר על קשרי שכנות טובים. כל ימיו חלם על עתיד של סופר ומוסיקאי, אך הגורל רצה אחרת. במלחמת יום-הכיפורים נשלח עם יחידתו לרמת הגולן, והשתתף שם בקרבות הבלימה והפריצה נגד הסורים. ביום כ"ג בשבט תשל"ד (15.2.1974) נפגע נסים בקרב ונהרג באש שנורתה עליו מהמארב בתל-ענתר. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בבאר-שבע. השאיר אחריו אישה וארבעה ילדים, אחים ואחיות. חבריו לעבודה סיפרו עליו שהיה אדם חרוץ ואמיץ, חבר טוב ועובד נאמן. הוא נהג לקחת על עצמו עבודות מסוכנות כדי למנוע סכנה מחבריו. הם זוכרים אותו כאדם ישר מאוד, בטוח בעצמו ועז נפש. לדבריהם לא ידע פחד מהו והאמין שלו לא יאונה רע.