לובנצ’יק, נפתלי (שאול)

בן אולגה ואליעזר. נולד ביום י"ט בחשוון תרע"ד (19.11.1913) בטמבוב שברוסיה. כשפרצה המהפכה הרוסית עקרה משפחתו לריגה, שם סיים נפתלי את לימודיו התיכוניים. לאחר מכן נסע לברלין ולמד באוניברסיטה היסטוריה וכלכלה מדינית. לאחר סיום לימודיו חזר לריגה והתמסר לעבודה באגודת הסטודנטים הציונית. בשנת 1934 עלה, עם אשתו, לארץ ישראל וקבע את מושבו בירושלים. בירושלים למד שנים אחדות היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית וקיים את עצמו ואת אשתו בעבודות בניין. היה מפעילי התנועה הרביזיוניסטית והארגון הצבאי הלאומי ולאחר הפילוג בארגון משנת 1940 היה מראשוני פעיליה של מחתרת לח"י. בזכות השכלתו הרחבה, ידיעת שפות רבות וקסם אישי מילא תפקידים מרכזיים בתחום המדיני וההסברתי של המחתרת החדשה. בראשית 1941 יצא בשליחות אירגונו לסוריה הנתונה לשלטון משטר וישי הצרפתי, ושם קיים שיחות עם אוטו פון הנטיג הנציג הגרמני בהתאם למדיניות לח"י באותו זמן להידבר עם האיטלקים והגרמנים לשיתוף פעולה במלחמה בהנחה שזה יביא להצלת יהודי אירופה וריכוזם הטריטוריאלי בארץ ישראל כמדינה יהודית. לשיחות לא היו תוצאות כי ביוני 1941 נכבשו סוריה והלבנון בידי מעצמות הברית. לאחר שגילוהו הבריטים הועבר לארץ, נכלא תחילה במחנה העצורים במזרע ואחר כך בכלא עכו. באוקטובר 1941 הוגלה, עם 250 מחבריו העצורים, למחנה הגירוש של אסמרה, אריתריאה. בי"ט בניסן תש"ו (20.4.1946) נפטר בבית-החולים מי הבר שבאריתריאה לאחר טיפול לא נאות במחלת האמבות. כל ימי שהותו בבית-החולים שמר על הרגלו להקפיד על זקיפות קומה ואצילות ההליכות וכשקרבו ימיו למות ביקש מאת חבריו: "אם יקרה לי אשר יקרה, רצוני שתעלו עצמותי ארצה" ואולם ניתן למלא משאלה זו רק לאחר שלוש שנים וחצי: אז הועבר מבית הקברות היהודי של אסמרה למנוחת-עולמים בירושלים. הניח אשה