להר (לקסברגר), גדעון (“גידי”)

בן מרדכי ורות. נולד ביום ד' בכסלו תרצ"ח (8.11.1937) בגבעת ברנר. הוריו – מיוצאי התנועה החלוצית בברלין. בהיותו בן חצי שנה חלה בשיתוק ילדים אבל תוך שנה התגבר על המחלה (פרט למום שנשאר ברגלו האחת). אחר טיפול ללא ליאות התחיל להשתתף בכל שמחות הילדות ומאושר היה. מומו לא עמד לו למכשול בדרך חיו. שאף להיות "כמו כולם" והחברה עזרה לו באהדה ובהבנה והוא תרם להם משלו את סגולותיו המיוחדות: מוסיקליות גבוהה, כשרון משחק בולט, חוש הומור ומסירות חברית. בד בבד עם התרגולים והאימונים הגופניים התפתחו גם כוחות הנפש שלו והוא היה למרכז החברה בהופעותיו הנלבבות בלהקה הדרמטית של בית הספר, בחליל הקסם שלו ובקולו המתרונן במקהלה. ב"השבת השחורה" (29.6.1947), נלקח אביו לכלא רפיח וצביה (שנישאה לאביו אחרי שאמו יולדתו עזבה את גבעת ברנר) יצאה לחוץ לארץ לעסוק בפעולות הבריחה ובעלייה ב'; גדעון נשאר איפוא במשפחת דודו, שהיה מפקדה של גבעת ברנר בימי מלחמת הקוממיות ובקרב על פתיחת הדרך לנגב נפל הדוד ואביו קיבל את הפיקוד על המשק. בימים ההם עשה גדעון אימונים גופניים מפרכים כדי להתגבר על המכשלה של גופו ולהכשיר עצמו לשירות צבאי. זאת עשה בהתמדה ללא מרירות וללא איש. השתייך ל"הנוער העובד". סיים את לימודיו בי"ב כיתות בבית הספר שבמקום. באוקטובר 1956 גויס לצה"ל לחיל החימוש וכיתתו השתתפה במערכת סיני. גדעון אמנם נפסל בקריאה ראשונה לשירות בצה"ל אך הוא לא השלים עם גזר דינו וערער בפני הוועדה הרפואית העליונה. רושם עז עשתה אישיותו על הרופאים בהביעו רצונו לשרת בצה"ל ככל שיוכל – והוא גויס. בהצלחה עבר את האימונים, נשלח לסדנא לאילת ושם עלה בדרגותיו הראשונות. הוא נשלח לשארם-א-שייך אך אילת קסמה לו ומשכה אותו באפשרויותיה ליזמה ולפעילות -. בשובו הביתה יזם גדעון עם כיתתו להצטרף לפלוגת הקיבוץ המאוחד באילת ונאבק על זכותם להקים משק חדש בערבה והוא נעשה לעמוד התווך של הפלוגה המקובצת באילת – ויומו המאושר היה יום אחד בפברואר 1963, הוא יום העלייה על הקרקע של אילות ליד אילת. שהוא אחד ממייסדיו. משנת 1959 ועד שנת 1966 היה חבר הקיבוץ ובו מילא תפקידים שונים ומרובים: מזכיר, רכז תרבות, גזבר ועוד. כמייצג קיבוצו נלחם על זכות הקיום בכבוד, נשא ונתן עם המוסדות המיישבים ונאבק על תוספות חברים לבל יישארו יחידה בודדת. לרגל מחלת אשתו נאלץ גדעון לחזור לגבעת ברנר אך הוא הוסיף ללוות את משקו באילות מתוך תקווה לשוב לשם. עם מצב הכוננות לפני מלחמת ששת הימים היה בין הראשונים שנקרא לדגל. נפל ביום הרביעי לקרבות, הוא כ"ט באייר תשכ"ז (8.6.1967), בשעת מילוי תפקידו. הניח אשה ובת. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בגבעת ברנר. בחוברת הזכרון "אשר נפלו במלחמה" של הקיבוץ המאוחד הועלה זכרו. בספר "לנופלים", שהוציא קיבוצו לזכר בניו שנפלו במערכות תשכ"ז, הוקדש לו מדור מיוחד. משק אילות הוציא לאור את יומנו של גדעון לזכרו ולזכר עוד אחד מחברי אילות (עמיר הירשמן). כן הופיעה חוברת לזכרו הנושאת את שמו בהוצאת גבעת ברנר. בכרך ד' של "גוילי אש", ילקוט עזבונם של הבנים שנפלו במערכות ישראל, הובא מעזבונו.