להב, צבי
בן פרנקה וחיים. נולד ביום י"ח בשבט תשי"ב (14.2.1952) בחיפה. גדל בקריית חיים ולמד בבית הספר היסודי "אחדות". בשנת 1968 עברה משפחתו להתגורר בחולון, שם למד צביקה בבית הספר התיכון "קוגל". בחודש אוגוסט 1971 התגייס צביקה לצה"ל במסלול העתודה האקדמית, והחל את לימודיו באוניברסיטת תל-אביב בחוג לגאודזיה (מדע העוסק בצורתו ובממדיו של כדור הארץ ובקביעת מיקומן המדויק של נקודות גאוגראפיות) וקרטוגרפיה (תורת המיפוי והשרטוט של מפות גאוגראפיות). עם סיום לימודיו באוניברסיטה, בשנת 1974, החל צביקה את דרכו בצה"ל ביחידת המיפוי, כקצין בדרגת סג"ם. למרות מיקומה של היחידה בתל-אביב, התאפיין שירותו בעיסוק דווקא בקצות המדינה, בגבולותיה: בתחילת שירותו השתתף בסימון קווי ההפרדה בסיני וביישום הסכמי הביניים; בשנת 1982 ביצע עבודת מיפוי ומדידה בשטח לבנון במסגרת מבצע "שלום הגליל"; בשנת 1992 היה אחראי לביצוע מדידות בגבול ישראל-מצרים ולפעילות תיעוד הגבול; בעת המשא ומתן לשלום בין ישראל לירדן היה חבר בוועדה הטכנית המשותפת שהוקמה והיה שותף בכיר לסימון, להקמה, למדידה ולתיעוד של הגבול הבין-לאומי שבין שתי המדינות. בשנת 1992 קיבל צביקה דרגת סא"ל והתמנה לראש תחום גאודזיה ביחידת המיפוי. בתפקיד זה היה המנחה המקצועי בתחום גאודזיה ומדידות שדה בכלל צה"ל. מתוקף תפקידו היה אחראי על ייעוץ, הנחיה, מחקר, ניהול תשתיות, ייצור עזרים וביצוע משימות מגוונות בעבור צרכנים מתוך מערכת הביטחון. כמומחה ובעל ידע מקצועי ייחודי בתחום הגאודזיה, היה מחלוצי פיתוח תורת המדידות מלוויינים בצה"ל, והביא את יחידת המיפוי להישגים טכנולוגיים בקנה מידה בין-לאומי. במהלך שירותו, השתתף צביקה בוועדות פיתוח, בוועדות היגוי ובוועדות מומחים שונות בצה"ל, וזכה להערכה מגורמים רבים במערכת הביטחון על תרומה ייחודית לקידום פרויקטים ולפיתוח אמל"ח. בין היתר, זכה לצל"ש ראש אמ"ן לחשיבה יוצרת. במהלך שנת 1999 זכה להכרה נוספת בחשיבות תרומתו, בהערכת תפקידו כמוקד ידע חיוני. צביקה נטל חלק בתמיכה בהסכמים המדיניים עם מצרים וירדן, זכה להערכה מקצועית מקצינים מקצועיים בכירים בצבאות מצרים וירדן, ואף רכש את אמונם האישי עד כדי יחסים הדדיים חמים. לא בכדי כיבדה אותו משלחת ירדנית בכירה שהגיעה במיוחד כדי ללוותו בדרכו האחרונה. מחלתו של צביקה מרגע שהתגלתה הייתה קצרה – עשרה חודשים בלבד. בתקופת מחלתו התגלה צביקה במלוא גדולתו: אדם גדול, לוחם גדול ואציל נפש. אף שהיה מודע לחומרת מצבו, החליט להילחם במחלה תוך גילויי גבורה ותעצומות נפש בלתי נלאים. צביקה היה אדם מיוחד שידע לתמוך בחבריו ובבני משפחתו ולעודדם כשחיוך נסוך על שפתיו. תמיד התבטא בהומור, גם ברגעים הקשים ביותר של המחלה וההתמודדות איתה. עד רגעיו האחרונים הישיר מבטו אל המוות והתמודד עם הידיעה כי חייו הגיעו לקצם בלי להשפיל את עיניו. צביקה נפל בעת מילוי תפקידו ביום י"א באלול תשנ"ט (23.8.1999) והוא בן ארבעים ושבע. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. הותיר אחריו רעיה – לילי, בן ובת – עומר ונטע, הורים ואח – שוקי. הספידה אותו רעייתו: "צביקה היה אדם רגיש, נעים הליכות וטוב לב. הוא לא נמנע מקונפליקטים ותמיד ניסה לפתור בעיות ברוח טובה ובאווירה של שלום. צביקה אהב את הבריות ותמיד ניסה לתרום ולהיות מועיל. למשפחתו היה קשור ואכפתי, תומך, נאמן מאוד, קשוב לצרכיה כמעט יותר מאשר לצרכיו הוא. בזמן מחלתו התגלה כגיבור שנלחם במחלה הקשה שתקפה אותו וגם משלים איתה. היו לו כוחות נפש עצומים לחייך ולצחוק איתנו בצל המוות; כוחות אלו הקלו על ייסורינו, שלי ושל ילדיי. איש יקר, לעולם יחסר לנו, יהי זכרו ברוך."
