להב, איתן

איתן נולד ביום כ"ד באלול תשי"ב (14.9.1952) בנהריה וגדל בקיבוץ בית העמק, בו עבר את כל שלבי החינוך בקיבוץ – למן הפעוטון ובית-הספר היסודי ועד לסיום בית-הספר התיכון. מילדותו ניכר בהתעניינותו ובאהבתו לכל דבר חי. תמיד היה אוסף חרקים וחיות קטנות, היה משוטט בשדות, הופך אבנים ומחפש רמשים שהסתתרו תחתן. סיפר חברו טוני: "איתן ישן בחדר שלי. הילד הזה היה משוגע לכל דבר חי. לילה אחד אני מתעורר צמא, ומחליט ללכת לשתות. לפתע אני שומע רשרוש. פחדתי פחד מוות. בכל זאת אזרתי אומץ וצעדתי קדימה. ואז ראיתי אותו: סרטן ענק. בפינת החדר עמד דלי לבן, מתנדנד מצד אל צד. הסתכלתי פנימה וגיליתי שם עוד חמש חתיכות כאלה. לא ישנתי יותר…" במשק התבטאה אהבתו לטבע בטיפוח הדשא הרחב שליד בית הנעורים, שם נטע ושתל, ואף אילץ את שאר חבריו לעשות כמוהו. איתן אהב גם לעבוד בבננות. כאשר היו משלחים אותו מהשיעור, והדבר קרה לא פעם, היה יורד לכביש לתפוס את עגלת הבננות של בית העמק, ובה היה נוסע לעזור בפריקת הבננות בבית האריזה. איתן אהב מאוד לצייר וגם ניגן בכינור בהתלהבות רבה. כשנפתחה כיתה לאגרו-מכניקה בבית-הספר התלהב ממלאכת הריתוך והיה עושה פסלים מברזל. גם בשרטוט ידע לעבוד נקי מאוד והצטיין בתפיסתו בתחום המתמטיקה. אמנם לא אהב ללמוד, היה שובב גדול והעדיף טיולים בשדות על פני הלימוד בכיתה, ובכל זאת היה תלמיד טוב ועשה חיל ללא מאמץ רב. בהיותו נער החל להתעניין בבניית טיסנים ודאונים, וכבר אז התעוררה בו השאיפה להיות טייס בבוא היום. סיפרו עליו חבריו: "החדר של איתן היה תמיד המועדון. כל הפעילות וההווי הסתובבו איכשהו סביב איתן. דרך התקליטים, הקפה, הדהירה על הטרקטורים, נסיעות "הכיף" לנהריה או סחיבת אבטיחים. בשבתות היינו נפגשים אצלו על הדשא. אף אחד לא חשב, שאפשר גם להיפגש אצל מישהו אחר. הוא הצטיין בכדורגל והיה בוכה כשהקבוצה שלנו הייתה מפסידה. איתן היה רגיש מאוד, ביחוד רגיש באשר לבנות המין השני". כשהיה נער מתבגר עזבה המשפחה את הקיבוץ ועברה לגור ברמת השרון, אך איתן היה אומלל מאוד בעיר. הוא ביקש, הפציר והתחנן, ולבסוף התירו לו הוריו לחזור למשק. על התקופה הקצרה שעשה בעיר סיפר נתי: "כשאיתן הגיע אלינו, הוא הכניס אותי לעולם אחר – לעולם הקיבוץ, העולם של בית העמק. הוא הביא אלינו את העולם הפשוט והלא-מלאכותי. הוא שיזם ערבי הווי וטיולים בטבע – דברים שלפני כן לא עשינו". איתן גויס לצה"ל במחצית אוקטובר 1970 והוצב לחיל האוויר, שם הגשים את שאיפתו מימי ילדותו – להיות טייס. במסגרת שירותו עבר קורס צניחה, קורס טיס מכין, קורס טיס ראשוני, קורס טיס בסיסי וקורס טיס מתקדם. משהגיעה עת שחרורו במחצית אוקטובר 1972 התנדב לשירות קבע והספיק לעשות בו שנה אחת בלבד. חברו נתי סיפר עליו: "אני זוכר את היום הראשון בבית-הספר לטיסה. הורידו אותנו ברחבה ואיתן נבחר להיות חניך תורן. הרגשתי שיש בו דמות של טייס. לא היו לי קריטריונים, אבל אמרתי לעצמי – הוא יגמור. הוא נראה לי דמות רצינית מאוד". סיפר עמוס: "הייתי עם איתן בשלב המכין. זו תקופה קשה מבחינה גופנית; הרבה מסעות וחישול פיסי. כאן התבטא היושר של איתן. לא היה מוכן לעזור לעצמו באמצעים בלתי כשרים כדי לעבור ולהצליח. הוא היה הבחור הטוב של הכיתה. הוא היה שקט ואם היו לו בעיות – לא ידעו עליהן. איתן היה חבר טוב". הוסיף חברו גדי: "איתן מטבעו היה פסימי. לא היה בטוח בכישרונותיו וחשש שמא לא יעבור את קורס הטיס. אבל זה היה רק בהתחלה. אחר-כך הרגיש את עצמו כטייס טבעי. היו לו ידיים טובות מאוד. נדמה לי, שידע כי הוא שייך לשליש העליון של החברה, אבל תמיד השאיר לעצמו איזה פתח לנסיגה". בבוקרו של יום הכיפורים כבר היה ברור בטייסת שעתידה לפרוץ מלחמה. "המלחמה עומדת להתחיל בכל רגע", נאמר לטייסים. הייתה התרגשות גדולה בכנף, וביחוד בקרב הטייסים והנווטים הצעירים, שזו הייתה להם המלחמה הראשונה. בשעה 13.50 הוזנקו המטוסים, ביום כ"ה בתשרי תשל"ד (21.10.1973) בגיחה שערך איתן באזור הצפון נכנס מטוסו לפתע לצלילה, נפל על צלע החרמון ואיתן נפל עמו. בבדיקה של מקרה האסון טענו אנשי צוות הקרקע, אשר היו מיודדים מאוד עם איתן, שאינם מאמינים שהייתה זאת טעות. הם הכירו אותו כטייס שליו, בוטח ויודע את אשר לפניו. לבסוף נקבעה הסברה כי הוא נפגע מטיל-כתף. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין של קיבוץ בית העמק. השאיר אחריו אב, אם ואח. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב שר הביטחון דאז משה דיין: "איתן היה קצין טוב, ממושמע, יעיל וחבר נאמן". קיבוץ בית העמק ובני משפחתו הוציאו לאור חוברת לזכרו, שכלולים בה דברי חברים על דמותו וקטעים ממכתביו.