לדרמן, מיכאל (מיקי)

מיכאל, בן יפה ויצחק, נולד ביום ח' באדר תש"ד (3.3.1944) בגבעתיים. הוא למד בבית-הספר היסודי על-שם בורוכוב ואחר-כך המשיך בבית-הספר התיכון-מקצועי "אורט טכניקום", שניהם בגבעתיים. מיקי, כפי שקראו לו בחיבה בני משפחתו וידידיו, נולד כילד חלוש, קטן ורזה, אך יפה תואר. הוא ניחן בקסם אישי מיוחד במינו, ומעטים יכלו לעמוד בפניו. הכל אהבו אותו ולא היה איש מסוגל לסרב לבקשתו. בגין האהבה והמחמאות שקבלו הוריו בזכותו, זכה לתשומת לב מיוחדת מכל בני הבית. מגיל צעיר מאוד נתגלו כשרונותיו וגישתו המיוחדת למכונות ולסוגים שונים של אבזרים מכניים. וכעבור זמן בלטה גם אהבתו הרבה לקריאה והוא נהג להחליף ספרים בשתי ספריות שונות, הספרייה הציבורית בגבעתיים וספריית "סולל בונה". כנער אהב מיקי לטייל והשתדל לבקר בכל פינות החמד של ארץ ישראל. הוא היה שתקן ולא הרבה לשוחח על עצמו, תמיד בלט במעשיו ולא בדבריו. בכל מקום שהיה, כמו פעל מאחורי הקלעים. ב"קן" התנועה שהיה בה חבר, הייתה לפעמים הרגשה כאילו יד נעלמה מסדרת את כל הדברים… מיקי היה בא עם הראשונים לארגן את המסיבה, והיה אחרון הנשארים לנקות ולהשיב את הסדר לקדמותו. רק בסוף הכיתה הששית החלו החברים לגלות את כוחו ואת אישיותו ובאופן טבעי בחרו בו לתפקידים מרכזיים בועדות החברה. לקראת סוף הלימודים בבית-הספר התיכון החלו הלבטים לגבי המשך הדרך ומיקי בחר לצאת עם חבריו כגרעין לנח"ל ולנסות ולחיות חיי קיבוץ – בקיבוץ צרעה. מיכאל גויס לצה"ל במחצית אוקטובר 1962, ולאחר הטירונות נשלח לקורס צניחה, שלא הצליח לסיימו, עקב פציעה ברגלו. הוא לא אהב במיוחד את חיי הצבא ולא התלהב מן הפעילות הצבאית, אך למרות זאת מילא את כל התפקידים שהוטלו עליו באותה דייקנות ובאחריות מלאה, כפי שהיה מורגל בחייו האזרחיים. לאחר ששוחרר מהשירות הסדיר הצטרף מיקי לחבריו בקיבוץ צרעה, ושם נשא לאישה את גילה חברתו. ברבות הימים נולדו להם שני בנים – רז וערן. כשסיימה גילה את לימודיה יצא מיקי ללמוד באוניברסיטת באר-שבע, במגמה להנדסת-מכונות שבחסות הטכניון, והוסמך כמהנדס מכונות. כולם ציפו לרגע שאף הוא יסיים את לימודיו והמשפחה תוכל לחיות יחד חיים שלווים. אך הגורל רצה אחרת. מיד עם תום לימודיו והחזרה לצרעה – יצא מיקי לשירות-מילואים (שירות שנדחה עקב בחינות הסיום) – וממנו לא שב עוד. במלחמת יום-הכיפורים השתתף מיקי בקרבות הבלימה האכזריים, שהתחוללו במוצבינו לאורך תעלת סואץ. עם פרוץ הקרבות היה מיקי במוצב "אורקל א' " ויחד עם קומץ לוחמים אחרים ניסו להגן על המוצב. לאחר קרב עקוב מדם החלו הנשארים לסגת בשני טנקים ובזחל"ם. ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973), בעת הנסיגה מהמוצב, בהיות הזחל"ם שמתוכו נלחם מיקי, בקילומטר השבעה-עשר מן התעלה, עלתה השיירה על מארב של חיילים מצרים והזחל"ם נפגע פגיעה ישירה. מיקי וחברים אחרים נהרגו, והמעטים שנותרו נפלו בשבי. תחילה הוכרז מיקי כנעדר ואחר-כך כחלל, שמקום קבורתו אינו ידוע. לאחר החזרת גופות חללינו, שנותרו בשטח המצרי, הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. השאיר אחריו אישה ושני בנים, הורים ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "הוא לחם בגבורה רבה. אנו מצאנו בו תכונות של אדם ולוחם למופת". הוריו וחברי קיבוצו הוציאו-לאור חוברת לזכרו ובה ממכתביו ומדברי חברים על דמותו.