לבנון, צבי

בן פנינה ודוב קאליך, נולד ביום ט"ז באלול תרפ"ב (9.9.1922) בצפת, צאצא למשפחת רבנים חסידים, אשר ישבה בארץ מזה ארבעה דורות. בעודו נער עברה משפחתו לגור בביירות, בירת לבנון, בה עברו עליה 5 שנים קשות, עד שחזרה למולדת והתיישבה בתל-אביב. מאחר שבביירות היתה ראשית חינוכו בצרפתית, המשיך גם בארץ ללמוד בבית-הספר של "אליאנס" ובהגיעו לגיל 14 החל לעבוד במסגרות. דרך-חיים זו הביאה אותו ל"נוער העובד" ומאז היו חייו קודש להגשמה ולהגנה, כדרך כל נער עברי- חלוצי. בהיותו בן 15 יצא להכשרה בגבת, הסתגל יפה לעבודה ונתחבב על הכל. אחרי-כן המשיך לעבוד באלונים, גבעת ברנר, עיינות, ולבסוף ברביבים, שם הקים את ביתו. כל השנים הללו היו לו שנות פעילות ב"הגנה", בתעשיית הנשק העברי שבמחתרת ובפלמ"ח. מרביבים עבר לירושלים ועבד במחלקה הטכנית של "הדסה". עם פרוץ קרבות מלחמת-העצמאות התגייס לכוחות הביטחון והוחזר ל"הדסה", להגנה ולשמירה. ימים אחדים לפני אסון השיירה בשייח'-ג'ראח חזר העירה לחופשה בקרב משפחתו. בימי חופשתו חלה, אך לא שעה להפצרות אישתו וטען, כי עליו לחזור מיד להר- הצופים, הואיל ועמד לקבל תפקיד של מפקד אחראי: "כל חברי כבר אינם ואני עודני בחופשה" – אמר לאישתו והלך. הדרך להר הצופים עברה בשכונת שייח'-ג'ראח הערבית ועם פרוץ המלחמה התאפשרה התנועה להר בשיירות שאובטחו על-ידי הצבא הבריטי. בשעות הבוקר של 13.4.1948 יצאה שיירה להר הצופים, לאחר שהבריטים הבטיחו כי הדרך פתוחה ובטוחה. השיירה נתקלה במארב ערבי בשכונת שייח'-ג'ראח ומאות ערבים המטירו עליה אש עזה. חלק מכלי הרכב הצליחו להיחלץ ולחזור, אך שני אוטובוסים, אמבולנס ומשוריין ליווי נלכדו במארב. במשך שעות רבות לחמו אנשי השיירה וניסו למנוע התקרבות הערבים לכלי הרכב. אש שנורתה מעמדותינו בעיר ובהר הצופים וכן משוריינים שנשלחו למקום לא הצליחו לסייע לשיירה. כוחות צבא בריטיים שהיו במקום לא התערבו ולא עשו דבר כדי לסייע, למרות הפניות אליהם. בשעות אחה"צ הצליחו הערבים להעלות באש שני אוטובוסים על נוסעיהם. רק לפנות ערב התערבו הבריטים וחילצו את הניצולים מכלי הרכב הלכודים. צבי היה בין הנופלים באותו יום, ד' בניסן תש"ח (13.4.1948). הנוסע היחידי שניצל מהמכונית שבה נסע גם צבי מספר, כי ראהו עומד ליד הנהג ומעודד בדברי- נועם את הנוסעים: "העזרה תבוא. אי-אפשר שלא תבוא"… הובא למנוחת-עולמים בקבר- אחים בבית-הקברות בסנהדריה.