לבנה (בלינקו), יצחק
בן חיה ושמואל, נולד ביום א' בתשרי תרפ"א (13.9.1920) במרחביה וגדל בכפר יחזקאל שבו התיישבו הוריו, שהיו מראשוני הכפר. אחרי שסיים את בית-הספר המקומי למד שנה בתיכון בירושלים, אך חזר למשק משום שהוריו לא יכלו לעמוד לבדם בעבודה הקשה. היה פעיל בתנועת "הנוער העובד", בנוער הכפר ותנועת המושבים. מעמיק הגות ושקדן בעבודתו. רשימותיו הרבות שנתפרסמו ב"המשמרת הצעירה" וב"אשמורת" (עיתון המשמרת הצעירה של מפא"י) ושיריו שנשארו בכתב-יד, פותחים אשנב לתוך מעמקי נפש יפה, הוגה ויוצרת. מנעוריו היה פעיל ב"הגנה", אך במלחמת- העולם לא התגייס לצבא הבריטי (וכך נימק זאת במכתב לידיד: "והיות וציונות מתגלמת לעתים בדמות ערימת הזבל ועטין הפרה, והיות ומשק הוא משק, ואחריות היא אחריות…") משום שלפי דעתו יש להשאיר בארץ את הכוחות המוכשרים ללחום בשעת הסכנה של פלישת הנאצים. הוא שירת שנתיים בחיל הנוטרים וסיים בו קורס מ"כים ומ"מים והיה פעיל בהדרכה ונכון להגנת המולדת. מששוחרר מהנוטרות השתתף בסמינר לשליחים לארצות- ערב כדי לפעול שם בקרב הנוער. נסיעתו לחוץ-לארץ לא יצאה לפועל, אך הוא הקדיש הרבה מרץ לחינוכם של נערי שארית הפליטה שהגיעו לארץ ולאימונם בשורות ה"הגנה". משחזר אחיו מהצבא והצטרף לעבודה במשק ההורים, התמסר יצחק לעבודה ארגונית- תרבותית בקרב נוער המושב ו"המשמרת הצעירה" וגם נבחר כחבר מרכז "המשמרת" ומפא"י. עם פרוץ מלחמת-העצמאות שוב לא עיכבוהו המשק, האישה (בת האיכר-הסופר צבי ליברמן מנהלל) והילדים, ומיד אחרי הכרזת המדינה התגייס. הוא שימש מדריך בקורס מ"כים ובמשימות אחרות והתבלט במיוחד כסייר, איש קרקע היודע לנצל את פני הקרקע בפעולות. באחרונה שימש מפקד מחלקה של עולים חדשים וידע להשפיע עליהם ולהכשירם להיות חיילים ממושמעים ומוכנים לכל סבל וקורבן בתנאים הקשים של החזית. בתפקידו זה נפל בקרב בחזית לטרון, ביום ב' בסיוון תש"ח (9.6.1948). תחילה נקבר בנען ולאחר זמן הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות בכפר יחזקאל. אחרי מותו הועלה לדרגת סרן. אחד מאנשי הכפר ומראשי המועצה המקומית אמר עליו: "איש שנולד להיות מנהיג – וכולנו ציפינו שיהיה כזה". מעזבונו הרוחני הרב שהשאיר בכתובים יצא לאור ספר שיריו ומאמריו.
