לביא, ליעד

בנם של דרורה ושמואל. נולד ביום כ"ה בחשוון תשנ"ב (2.11.1991) ביישוב ליבנה שבדרום הר חברון. אח צעיר לליאור וללירון. ליעד היה ילד יפה וזהוב שיער, ולו עיניים ירוקות כחולות גדולות, ריסים ארוכים וחיוך ענקי. בהיותו כבן שנה נפרדו הוריו והתגרשו, וליעד נשאר לגור עם אימו. מגן חובה ועד סוף כיתה ה' התחנך ביישוב מיתר, ולמד בבית הספר היסודי "פסגות". הוא היה תלמיד מאתגר למוריו; דעתן המציג תימוכין והסברים לעמדתו בכל נושא, צחקן ומצחיק, מסמר חברתי וחובב מעשי קונדס. חיוך קבוע היה נסוך על פניו, גם ברגעי משבר. בכיתה ו' עבר עם אימו ועם אחיו ליישוב חולית שבחבל אשכול ולמד בחטיבת הביניים "נופי הבשור". לבסוף השתקעה המשפחה ביישוב שדה ניצן, שם גדל עם שכניו שהם בני דודיו – טל, לי ומור – וחָלַק עימם את חוויות הילדות כאחים לכל דבר. אל דרורה אימו היה קשור בחבלי אהבה ודאגה, ינק את הערכים שהקנתה לו ויישם אותם בבגרותו. בינו לבין אחיו ליאור ולירון שררו יחסי חברות אהבה והערכה. בכיתה י', בעקבות אחיו הבכור לירון, החליט לעבור לפנימייה הצבאית לפיקוד שליד בית הספר הריאלי העברי בחיפה. ההשתלבות במסגרת הצבאית לא הייתה קלה, אך ליעד נהג להציב לעצמו מטרות ולעמוד בהן, ובחלוף שנה כבר בלט הודות ליכולותיו הגבוהות. מפקד פלוגת "תבור", רועי ליפשיץ, סיפר: "הוא הגיע לפנימייה עם פערים, הן בתחום הלימודי והן בכושר הגופני, אך בזכות האופי שלו והמוטיבציה שתמיד אפיינה אותו, בחר בדרך הקשה, השקיע … והדביק את הפער. … חזר במוצאי שבת בשביל להספיק לשיעורים ביום ראשון ואף פעם לא התלונן על כך. שום דבר לא בא לו בקלות והוא תמיד התאמץ ולא ויתר לעצמו." ליעד היה פעיל מאוד בחיי פלוגת "תבור", ובכיתה י"ב שימש יושב ראש ועדת הנצחה במועצת השוחרים, השתתף בארגון אירועי תרבות ואף נטל חלק חשוב בערב המשפחות – אחד מאירועי הסיום. ליעד התייחס ביסודיות ובמסירות לכל משימה; עם זאת, ידע להפגין רוח שטות נערית, ליהנות ממוזיקה, לרקוד ולסחוף את חבריו איתו. בכיתה י"ב קיבל תעודת הערכה על התקדמותו המהירה ועל הישגיו הגבוהים. "לכל אורך הדרך בפנימייה בלטו אצלך הרצינות והנחישות הפנימית," כתבו מוריו ומפקדיו, "צמצמת בצורה מרשימה פערים גדולים, והפכת לאחד התלמידים הטובים בפלוגה, גם בכושר הגופני וגם בלימודי המגמה הצבאית ובתפקידיך השונים. בכולם עמדת בכבוד תוך הפגנת אחריות ואכפתיות… מבחינה ערכית היווית תמיד דוגמה לחבריך, ועל כך הנך ראוי לקבל תעודת הערכה." "מתוך העיניים המהפנטות שלו, בצבע ירוק בהיר עז, אפשר היה לראות את הכול," כתבה החונכת אוראל ארושס, "את חוש ההומור המדהים, את האופי הנינוח, את היותו איש שלום במלוא מובן המילה, את הפשטות הנעימה, את הציניות ואת שמחת החיים שהעניקה כל כך הרבה חיות לפלוגה ותרמה להווי החברתי … נפלה בחלקי הזכות להכיר נער נבון, חרוץ ומשקיע, שמסמן לעצמו מטרות ויעדים שהוא מעוניין להשיג, ועושה הכול הכול על מנת להשיגן … אדם שמשאיר בך חותם. הוא היה מנהיג מטבעו." ליעד היה אדם ערכי, נעים הליכות וצנוע, חבר טוב שעזר תמיד לכל נזקק. גם מארק קאופמן, חונך בפנימייה, העיד: "תמיד השרית שקט ורוגע על חבריך. היית בוגר, מבין ותמיד אחראי בראש ובראשונה לאחרים ורק אחר כך לעצמך. תמיד יש על מי לסמוך! … בכל צעד שלך היה שם מישהו על ידך שהארת." מחנכו אורן עדן כתב לו: "היה לי הכבוד להיות המחנך והמורה שלך שלוש שנים … בחירתך בפנימייה הצבאית … העידה משהו עליך: … לקיחת האחריות, נכונות להוביל וללכת רחוק. בכיתה השקעתי הרבה לקבל את תשומת ליבך שהתחלקה לה בין המורים וחבריך. כשצריך היה מתנדב למשהו, כל דבר שהוא, תמיד היית שם ועם החיוך. אהבת את הכיתה והיא אהבה אותך. … היית דעתן וידעת להגיד לי דברים בארבע עיניים שעזרו לי להוביל את הכיתה המגוונת שלנו. היד שלך תמיד הייתה מושטת והעיניים שלך דיברו. אני זוכר במיוחד את הדומיננטיות שלך במסעות הגדנ"ע ובמסע לפולין." וכך סיכם ליעד את דרכו שלו בפנימייה: "עברתי שינוי גדול… מילד שקט וסגור לבחור שלא מפחד להגיד את מה שיש לו, עם טיפה יותר ביטחון עצמי. משקיע ונחוש בדעתו. היו גם נפילות, אבל… הצלחתי לקום ולהמשיך לרוץ." ליעד חילק את חופשותיו בין בתי הוריו: בערב שבת סעד עם אימא אצל הדודים בשדה ניצן, ובשבת הגיע לבית אביו ביישוב מיתר. במיתר היה ליעד קרוב במיוחד לאח הצעיר, שי, בנו של אביו מנישואיו השניים לשוש. ילדיה של שוש – לילך, שירה ואור – גדלו עם ליעד גם הם כאחים לכל דבר, אוהבים ומחויבים זה לזה. לספורט ייחד ליעד מקום חשוב בין תחביביו. מגיל צעיר ועד בגרותו התאמן בקפוארה. כמו כן שיחק טניס, גלש בשלג על סנובורד, למד צלילה, אהב סנפלינג וגלישת גלים. ככלל, לא היה בו פחד והוא היה כרוך אחר כל פעילויות ה"אקסטרים" המרגשות שהתנסה בהן עם אביו ועם אחיו. "הפעילות האחרונה שלנו הייתה סקי," תיאר אביו, "נהנינו בצורה מטורפת. תכננו שגם השנה נצא לסקי ביחד. ליעד אהב לצלול, וכל אחיו צללו בעקבותיו." טיולים רגליים בשבילי הארץ היו בין אהבותיו הרבות. הוא טייל בשביל ישראל ובאזור מגוריו, נהנה לנווט וללון בשטח. "לצאת לטיול עם ליעד," מספרים אחיו ואחיותיו, "פירושו להגיע לכל נחל נידח. ארץ ישראל הייתה חלק מן הנשימה שלו." ליעד אהב להאזין ללהקת "הדג נחש", ובעזרת חוש מוזיקלי טוב ושקדנות הצליח ללמוד מהאינטרנט לנגן בגיטרה. הוא הרבה לקרוא, בעיקר ספרים שעסקו בהיסטוריה של ארץ ישראל ובהיסטוריה צבאית. גם ספרי פסיכולוגיה קרא. היֶדע הנרחב שלו ואישיותו המיוחדת שבו את ליבו של כל מי שפגש והכיר אותו. לאחר נפילתו התברר שכתב שירים ויומן אישי. באחד משיריו כתב: "בשדה חרוש אני לא רואה דבר / רק שתי עיניה כנווה מדבר / שוב אני רץ לקו אופק שלא נגמר / ומצחוק עדין אני שוב נדקר / בלילות בלי ירֵח אני יוצא לטייל / כבר תקופה לא תקופה שמנסה לעכל / מחפש שביל חזרה אך שוב מסתכל / ובעיניים סדוקות אני מחפש תשובה / אור ראשון שוב מחזיר / למציאות לא ברורה / ומתחיל לו עוד יום, כאילו כלום לא היה." במרץ 2011 התגייס ליעד לחטיבת הצנחנים, ובלט מאוד בחוסנו, בכוח הרצון ובדְבֵקותו במטרה. "הוא היה החייל הכי טוב בצה"ל. הכי טוב שהיה לי," אמר מי שהיה מפקדו במשך כשנה. ליעד האמין בעצמו, במפקדיו ובחייליו. הוא סיים קורס קצינים ורצה מאוד לחזור ליחידה, אך נבחר לפקד על צוות בבית הספר למ"כים (מפקדי כיתות) של גדודי הסיור בחיל הרגלים. רב-סרן טל זורבלוב, מפקד פלוגת החבלה וההנדסה (פלחה"ן) של חטיבת הצנחנים העיד: "ליעד גילה בגרות, הבין את חשיבות המשימה שקיבל, ולקח אותה בשתי ידיים. מעבר להצטיינותו בקורס מפקדי הכיתות, הרשימה אותי מאוד העובדה, שליעד דאג לעדכן אותי באופן תמידי בהישגיהם של חניכי היחידה בקורס. ליעד לא הסתפק רק בשליחת טופס הציונים הרשמי וה'יבש', כפי שהיה נהוג. … דוגמה לאנושיות שאפיינה את ליעד כמפקד, את יכולתו להבין את פקודיו ואת הרצון האמיתי והכּן לשפר אותם ולחנוך אותם." בתפקידו האחרון קיבל ליעד את הפיקוד על צוות חפ"ק המח"ט (חוליית הפיקוד של מפקד החטיבה), ונשא באחריות כבדה. "ידעתי שיש לו את התכונות הדרושות לכך," אמר רס"ן זורבלוב, "ידעתי שניתן להיות בטוח שליעד יקבל את ההחלטות הנכונות … והמשימה באשר היא, תתבצע על הצד הטוב ביותר." תמיד היה ראשון, ניגש למשימותיו ברצינות ובמלוא המוכנות, לוחם נחוש ונכון לקרב בכל עת. הוא ידע להתארגן במהירות, וביצע את משימותיו על הצד הטוב ביותר. חבריו כינוהו "לימון" בעגה הצה"לית, משמע חייל שמדקדק בנהלים ופועל על פי הכללים בלי לעגל פינות. גם בתור חייל ומפקד ניחן ליעד במחשבה חופשית, פיו וליבו היו שווים, והוא תמיד הביע את עמדתו ללא חשש. בהקשר זה אמר: "אולי אסבול, אבל זו האמת שלי וזאת עמדתי." בזמן מבצע "שובו אחים" כתב ביומנו במכשיר הטלפון הנייד, על משמעות השירות הצבאי בעבורו: "שלוש שנים של לתת. לתת בלי לקבל חזרה, אבל בעצם לקבל חזרה המון. לקבל ביטחון במדינה, לפתח אהבה אליה, להרגיש שיש לך את הזכות לחיות במדינה, להרוויח את ההרגשה שאני חלק ממשהו גדול, להרוויח אחים לכל החיים, להכיר מקומות שרק דרך הצבא אתה מגיע אליהם." ליעד דרש שצוותו יתאמן ויתכונן למבחנים שנכונו להם, הוא שאף למצוינות וידע להגדיר במדויק את חולשות הצוות. הוא ויתר על שעות שינה כדי לערוך שיחות היכרות מעמיקות עם חייליו. בתקופה עמוסה זו שקדמה למבצע "צוק איתן", הוא התעקש להכיר באופן אישי כל אחד מלוחמיו החדשים, ויחד עם זאת ביקש ממפקדו לא לעשות לו שום הנחות בגלל היותו מפקד צוות חדש. ליעד דרש לבצע כל משימה מבצעית שניתן עם לוחמיו. היה לו חשוב להיות שותף ולשתף את לוחמיו במאמץ הלאומי לאיתור החטופים, והוא הבין היטב כי דרך הפעילות המבצעית יוכל ליצור לכידות צוותית. כיוון שעבד עם פקודיו ועם מפקדיו בגובה העיניים, בפתיחות ובכנות – סמכו עליו כולם בעיניים עצומות. ברגישות דאג ועזר לחיילים מתקשים, סייע להשגת תמיכה במשפחות, וכשהגיע הביתה לחופשות הביא עימו כביסה של חברים ושל חיילים שלא יצאו לחופשה. ערכי החברות, האחווה והרֵעות היו נר לרגליו והנחו אותו. בזמן ההכנות ולמרות שהימים היו רוויי לחץ, אף הצליח למצוא זמן ולארגן יום כיף בבריכה ללוחמים שלא התאפשר להם להשתתף בפעילות המתוכננת. ליעד חתם על שלוש שנות קבע בצנחנים, ולא הספיק להשלימן. לאימו אמר כי אינו מעוניין להמשיך בקבע מעבר לשלוש השנים מפני שככל שמתקדמים בסולם הדרגות מאבדים קשר עם החיילים בשטח, וליעד רצה להיות קרוב לחייליו, "בקשר לב מוחלט עימם", לדבריו. ערכי הגבורה והצניעות לצד החברות האמיצה, היו בעיניו תכלית הקצונה האישית שלו ומהות החיילוּת. משום כך תכנן להשתחרר וחשב להיות מחנך או פסיכולוג, כדי להתחבר לאנשים בדרך אחרת. ליעד לביא – ראש וראשון ללוחמיו – נפצע אנושות בפעילות מבצעית ביום חמישי לאחר התקפת מחבלים על הבית בו מוקמה מפקדת המח"ט בעזה. הוא חולץ תוך כדי ירי והובהל לבית החולים "סורוקה" בבאר שבע. הרופאים נאבקו על חייו, אך במוצאי שבת הוא נפטר מפצעיו. ליעד נהרג בחאן יונס מול ביתו שבשדה ניצן. ליעד נפל בקרב במבצע "צוק איתן" ביום כ"ט בתמוז תשע"ד (26.7.2014), בן עשרים ושתיים היה בנפלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי במיתר. הותיר אחריו הורים ושלושה אחים. ליעד הועלה לדרגת סרן לאחר מותו. "מעולם לא שכחת שצריך לדאוג לאימא, תמיד היית מוכן לבוא להילחם בעולם למעני," כתבה דרורה אימו. בטקס באנדרטת הצנחנים, קרא שר הביטחון משה יעלון את הספדהּ: "ליעדי מתוק … ילד שלי שכל כך נלחמתי להביאך לעולם, ואתה עשית לי בית ספר של החיים… ילד מתוק שאין מילים, שקשה היה לכעוס עליו, כי נתת לי מבט מתחנן עם עיניים מחייכות תמיד. ילד שלקח על עצמו את הדאגה לי ולכל החיילים שלו, ולא היה מוכן לקבל שלחייל אין לאן לחזור ולנוח ופינה משלו ואוכל חם. כמה בגדים היית מביא לי לכבס כי חברים נשארו לשבת, וכמה שבתות ויתרת על היכולת לבוא הביתה כדי שאחרים יצאו במקומך… נוּח על משכבך בני, עכשיו אתה לא חייב לרוץ ראשון ולתת דוגמה. ותמשיך לשמור עליי ממקומך החדש." "בני היקר נלחם עד הרגע האחרון על חייו," נפרד ממנו אביו שמואל, "כל כך צר לנו על ליעד, צעיר מבטיח שכל חייו היו נתינה למדינה… הוא היה פטריוט אמיתי … תמיד ידע להתחבר לכולם. ליעד אהב את החיים והחיים אהבו אותו … הלימודים בפנימייה הצבאית בבית הספר הריאלי בחיפה הפכו אותך מילד שובב לנער בוגר ואחראי שדרש מעצמו תמיד יותר ממה שהשיג ושאף למצוינות. התגאיתי בך מאוד… כל כך קיוויתי שתתגבר על הפציעה … לך לשלום בני היקר, גיבור שלנו." "היית באמת לביא," ספד לו אחיו שי, "לא נתת לשום דבר לשבור אותך.. תמיד אהבת את הצבא ותמיד רצית לתרום. רצית לשמש דוגמה אישית. היית המודל לחיקוי שלי ומקור השראה גדול לכך שעם כוח רצון אפשר להגיע רחוק. לימדת אותי שהצניעות היא הדבר החשוב ביותר… תמיד אזכור אותך כאח הגדול עם החיוך המקסים. אתה תישאר תמיד עמוק בלב, כי אתה חלק ממני." "מי יאחר לארוחות של יום שישי כי הוא בדיוק החליט לצאת לריצה?" כתב אחד מבני הדודים, "מי יריב איתנו על האוטו, ואז בסוף נישאר כולנו ונשחק קלפים יחד עד השעות הקטנות של הלילה? ומי ירמה את כולנו בסוף? ליעדי, אתה בן אדם מדהים, נבון, עם לב רחב ונשמה טובה … כל כך אהבת את מה שעשית, ונלחמת בשביל המדינה שלך ובמיוחד בשביל הבית שלך. עשית כל כך הרבה בחייך הקצרים, הגשמת הרבה חלומות. אנחנו גאים בך, מודים על הזמן שזכינו להיות איתך." ביישוב מיתר הוקמה אנדרטה להנצחת תושבי הישוב שנפלו במבצע "צוק איתן"; נערכה צעדת "בשבילם" לזכרו של ליעד לביא ושני תושבי קיבוץ נירים זאביק עציון ושחר מלמד, לאורך נחל אסף במועצה האזורית אשכול. בבית הספר "הריאלי" נערך ערב לזכרו. בפייסבוק נפתח "דף לזכרו של ליעד לביא", ובימים אלה מסיימים לערוך סרט הנצחה לזכרו שיהיה מוכן לקראת יום הזיכרון תשע"ה – 2015. במכשיר הטלפון של ליעד נמצא שיר שהוא כתב "נגיעות גן עדן". השיר הולחן ע"י להקת הדג נחש ובוצע לראשונה ע"י הלהקה בערב יום הזיכרון תשע"ה