לביא (ליבשיץ), משה
בן מאיר ורוזה. נולד ביום כ' בתמוז תש"א (15.7.1941) בסטלינגרד שברוסיה. עלה ארצה עם משפחתו בשנת 1957. את שנות מלחמת- העולם השנייה עשה משה, שזה אך נולד, בזרועות אמו וסבתו, בנדודים ברחבי-רוסיה, בתנאים איומים. אמו עמלה כל שעות היום והלילה כדי לקיים את משפחתה, ואביו גויס למלחמה. כשהיה משה בן ארבע, פגש באביו לראשונה. עם שובו של אביו למשפחה השתפר מצבם, ובשנת 1947 שבו בני-המשפחה לפולין. כאן התחיל משה ללמוד בבית-הספר היסודי. כפי שמעיד אחיו, היה משה סגור ומופנם והיתה בו מידה של עקשנות. חוג חבריו לא היה גדול, אך היחסים ביניהם היו יחסי ידידות עמוקה. כשעלתה המשפחה לישראל, התחיל משה ללמוד בבית-הספר הטכני של חיל-האויר. קודם-לכן רכש את השפה העברית באולפן בקיבוץ דברת. הוא התאקלם מהר בבית-הספר, הצטיין בלימודים וסיים בהצלחה קורס מכונאי סילון ובוכנה. שורשי אהבתו למטוסים ולאוירונאוטיקה נעוצים בעברו, בפולין; כבר שם ביקש להמשיך את לימודיו בטכניקום לאוירונאוטיקה. וכשהתגשם חלומו בישראל, היה מאושר וגאה. משה גויס לצה"ל בפברואר 1960 והתנדב לחיל-האויר. לאחר הטירונות השתלם בקורס מכונאי מטוסי-סילון מתקדמים. אחרי-כן נשלח לקורס-צניחה ולקורס-מסוקים. משה אהב את חיל-האויר ונלהב לכל תפקיד ומשימה שהוטלו עליו. כשסבור היה כי נחסם קידומו – עזב את חיל-האויר. אבל, כשפרצה מלחמת ששת-הימים שב ליחידתו, כי הרגיש צורך עז לשוב ולטוס. בשנת 1968 נשלח משה לקורס-קצינים ועם סיומו חזר ליחידה. שירת בטייסת סטרטוקרוזר ובמלחמת יום-הכיפורים עבר לטייסת הרקולס. קידומו היה מהיר, ומפקדיו ראו בו קצין ובעל-מקצוע מעולה. כל שנה האריך משה את התנדבותו לצבא-הקבע ושאף לעתיד צבאי ומקצועי מזהיר. בשנת 1965 נשא משה לאישה את מרים, וכעבור שנתיים נולדה בתו הראשונה – סיגלית. בשנת 1970 נולד בנו – דרור, וכעבור שלוש שנים נולדה בתו – לילך. משה היה אב מסור ואחראי והצליח למצוא את הדרך לחלק את זמנו בין תפקידו הצבאי לחיי-המשפחה. משה לא הספיק לגשת לבחינות-הבגרות קודם גיוסו לצה"ל, ועל-כן ביקש ללמוד ולהשתלם במקצועות השונים בעת שירותו. מבוקשו ניתן לו, והוא הקדיש כל רגע פנוי ללימודים. הוא התגבר בעקשנות האופיינית לו על כל קושי שנתקל בו ומשניגש לבחינות-הבגרות השיג ציונים גבוהים בכל המקצועות. אך את תעודת-הבגרות לא זכה לראות. ביום כ"ב בכסלו תשל"ו (25.11.1975) נפל משה בעת מילוי תפקידו בסיני. הובא למנוחת- עולמים בבית-העלמין הצבאי שבפתח-תקוה. השאיר אחריו אישה, שתי בנות ובן, אב ואח. במכתב-תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "משה גילם בעבורנו שתי תכונות נפלאות: יושר-והגינות ומקצועיות למופת. הוא היה חבר נאמן לכל הסובבים אותו וראה במקצועו שליחות הדורשת ידע ומקצועיות רבה".
