לביא, יעקב

בן ישראל. נולד ביום כ"ה באייר תר"פ (13.5.1920) בנובסליצה שבבסאראביה. בשנת 1925 עלה עם משפחתו לארץ-ישראל. הם התיישבו בחיפה ויעקב למד תחילה בבית ספר יסודי. אחר כך עבר לבית הספר הריאלי. מקצועות הלימוד שמשכו ביותר את לבו היו עברית, תנ"ך, היסטוריה, תלמוד ואגדה. כעדות אחד ממוריו היה בעל "אופי מוצק, נוקשה, חד-זווית במקצת, מכונס בתוך עצמו עם ברק של מרדנות בעיניו הבהירות. . . אינטלקט חזק, ער וחריף. בעל הבעה עשירה בעל פה, בעל סגנון מעולה בכתב". באותן שנים הצטרף לתנועת "הצופים" אך כעבור זמן מה עברה כל קבוצתו ל"מחנות העולים" ויעקב התמסר כולו לתנועה. עם סיום לימודיו בבית הספר הריאלי יצא עם חבריו לתנועה להכשרה בקיבוץ משמרות. לאחר סיום שנת ההכשרה, באוגוסט 1939, נסע עם כמה חברים לטיול באירופה ומשחזר לארץ הצטרף מיד לקבוצה שיצאה להתיישבות בבית הערבה בצפון ים המלח. חייו החדשים במקום – העבודה, המרחב מול השמש היוקדת – נתחבבו עליו מאוד ובשעותיו הפניות היה מרבה לקרוא וללמוד, היה גם חבר בוועדת התרבות ושקד באהבה על הכנת חומר לחוגי התנ"ך והספרות. ביום י"ג בכסלו תש"א (13.12.1940) יצא עם חברו זאב לוינטל לדוג בירדן, בין גשר אלנבי לים המלח. כנופיית ערבים ירתה בשניים ופצעה אותם פצעי מוות. השניים הובאו למנוחת עולמים בבית הקברות הקטן הנשקף על בית הערבה ועל הירדן. הניח הורים ואחות. חבריו הוציאו חוברת לזכרו ולזכר זאב לוינטל. בפתח החוברת כתבו: "חיים לוהטים, ממריאים ומות קדושים בלא עת – מה עוד יכול ישראל לבחירי בניו תת?" כשנפלה בית הערבה במלחמת העצמאות בידי הלגיון הערבי של ירדן חולל בית העלמין של הקיבוץ. לאחר מלחמת ששת הימים הוקמה בסמוך לבית העלמין מצבה ובה נחרתו שמות כל הנטמנים, ביניהם גם שמו של יעקב לביא.