בן רחל ושלמה, מראשוני עין חרוד, נולד ביום י"ב באב תרפ"ט (18.8.1929) בעין חרוד. בהיותו בן שנה ורבע נתייתם מאמו. הוא עבר את כל שלבי החינוך שבקיבוץ, למן בית-התינוקות ועד לסיום בית-הספר התיכון בהיותו בן 17. היה ילד בריא, עליז ושובב. הוא לא אהב את הלימודים, אך בקלות תפיסתו ידע את השיעורים גם מבלי לשקוד על הכנתם. הוא נטל על עצמו חובות בעבודה ושקד למלאן על אף הקשיים והעייפות. לחלשים ולקשישים היה מוכן לעזור בעבודתם ובמשאם, בצורה עדינה של חיבה חברית, על-מנת שלא להבליט עדיפות-כוח העלולה לפגוע ברגשותיהם של הנעזרים. היה עלם אמיץ וחסון, אץ תמיד להגן על ילדים קטנים ממנו והיה נכון ודרוך להגיש עזרה לכל. אהב ספורט על מרבית ענפיו. גם בענף השחייה הצטיין, היה בין הראשונים והגיע להישגים נאים בתחרויות-שחייה מקומיות ואזוריות. נפשו היתה חדורת ערכי אדם, לאום ומעמד, אך לא כאמירת אמן למוסכמות של עיקרים מקובלים בחברה שחי וגדל בה, אלא כמסקנות הגיוניות, שהגיע אליהן בדרך המחשבה העצמית. הלל לא חסך את ביקורתו מתופעות שלא ישרו בעיניו, כגון: כריתת חורשה למען השגת כסף (מחיר העצים), פגימת רוח החברות בקיבוץ בשעת תסיסת ההתפלגות בין הסיעות שבמפלגת פועלי-ארץ-ישראל, או מסירת גנב, איש שארית-הפליטה, למשטרה, תחת לעשות מאמץ על-אנושי כדי למחות מנפשו את עקבות הזוועות ולהחזירו למוטב, או העסקת פועלים שכירים 11 שעות ביום. במכתבו לאביו ששהה ברומא כתב הנער שלמראה קשת טיטוס אין להרגיש השפלה, אלא, אדרבא, גאווה לאומית לנוכח מצבת-זיכרון לגיבורי ישראל שעמדו נגד המעצמה האדירה בעולם. במידותיו המלבבות נתחבב על כל יודעיו ואף על ילדי גולת ערב שנתחנכו בקיבוץ ונמסרו להדרכתו. בניגוד לזלזול בערכי מסורת השכיח והמקובל בציבור המקומי, התייחס ברגשי הוקרה לערכי המסורת שנשתמרו בקהל ההורים הזקנים. חיבב את אמנות הבמה ונסע אף למקומות רחוקים כדי לראות הצגה טובה. גם בקרב הנוער המקומי נודע כאישיות מרכזית, המדרבנת לפעולות תרבותיות וחברתיות. אחרי סיום לימודיו בבית-הספר הציעו לו לצאת לחצי שנה להשתלמות בסמינריון של מפא"י, אך הוא השיב: "כל עוד לא אכנס לעבודה קבועה במשק, לפחות במשך שנתיים, לא אצא לשום השתלמות נוספת". כחובב טבע, לא נמשך, כחבריו, לחקלאות הממוכנת, אלא בחר לו כענף קבוע את הגננות והגיע בה להישגים נאים. בפרוץ מלחמת-העצמאות לאחר החלטת עצרת האו"ם ב-29.11.1947 על חלוקת הארץ לשתי מדינות התגייס הלל ביום 19.3.1948 למאמץ המלחמתי. השתתף עם כיתתו בהתקפה על הערבים שהתבצרו על הגלבוע והטרידו את התחבורה בעמק. בכיתה אחרת, בצד השני, נלחם ונפל אחיו הבכור ירובעל. הלל ירד לראות את גופת אחיו וחזר מיד אל המערכה. אחרי שובו מהקרב הזה דרש מהמשק רשות להתגייס ליחידה קרבית מובהקת. כשהאריכו החברים בדיוניהם ובינתיים הטילו עליו אחריות נוספת בענף, חשד בהם שרוצים לעכבו ואמר לברוח אל הפלמ"ח. לבסוף הרשו לו לצאת לקורס מ"כים והתוכנית היתה לעכבו אחר-כך במשק בתפקיד אימון הנוער. בחששו מפני זה, "זמם" לערוק מהקורס אל החזית, אך לשמחתו נשלח בדרך חוקית ליחידת-קומנדו רכובה על ג'יפים לחזית הדרום, לחטיבת הנגב. בדרכו אל הדרום, בפגישה קצרה, מצא מחדש את נערת-לבבו אחרי כמה חודשי ניתוק. בהתהלכו במרחבי הנגב ראה אותם בתבונתו ובחושו החקלאי הבריא כמרחבי מחיה והתיישבות בעתיד להמוני ישראל. הוא נשלח למלא תפקיד של מלווה שיירות אספקה לכפר דרום ביום השני להפוגה הראשונה. לפי הניסיון שקדם לשילוח שיירה זו, צריך היה לברר טרם צאתה אם הוראות ההפוגה חלות גם על דרך זו. דעת המצרים היתה שלילית, ובצאת השיירה לאור היום בחזרה מהכפר פתחו עליה באש תותחים ומכונות- יריה. בפעולה זו נפצע הלל, הוחזר אל הכפר לטיפול הרופא וכעבור שעות מספר מת מפצעיו ביום ז' בסיוון תש"ח (14.6.1948). נקבר בכפר דרום. ביום השנה למותו הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות בעין חרוד. המכתבים הרבים שכתב, תחילה לאביו שהתנדב לצבא הבריטי למרות היותו מבוגר בשנים, ואחר-כך בגיל 16-17 לחברתו, ולבסוף, המכתבים שכתב לאביו בעת שירותו בצה"ל, קובצו בספר מיוחד שיצא לאור מטעם קיבוץ עין חרוד לאחר נופלו, ופתחו אשנב לעולמו הרוחני של הלל. זכרו הועלה בספר "בנים" שהוציא משק עין חרוד לזכר חלליו.
