לבבי, עמית

עמית, בן דינה ומשה, נולד ביום ז' באב תשי"א (10.8.1951) בצפת. כשהיה ילד עברה המשפחה להתגורר בחיפה, שם למד בבית-הספר היסודי "מעלה הכרמל". כשהיה בן עשר, נשלח אביו בשליחות הסוכנות היהודית לשרת שלוש שנים באיטליה ושנתיים בברזיל. בארצות אלה למד עמית על בורין אנגלית, צרפתית, איטלקית ופורטוגזית. כאשר שב לארץ, והוא בן חמש-עשרה שנים, נכנס ללמוד בבית-הספר התיכון "אליאנס", וסיים את לימודיו בציונים מעולים. בזכות כישרונותיו בתחומי הכלכלה, ההיסטוריה והפוליטיקה, חלם עמית על קריירה בתחום הדיפלומטיה. הוא רצה ללמוד מקצועות אלה באוניברסיטה, ואף זכה להמלצה מידי מוריו להתקבל לעתודה האקדמית, אך הוא העדיף לסיים קודם לכן את שירותו בצבא. עמית גויס לצה"ל בנובמבר 1970 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות השלים בהצטיינות סדרה של קורסים, לרבות קורס למקצועות טנק וקורס מט"קים. בזכות הישגיו המצויינים נשלח בהמשך שירותו לקורס קצינים ולאחר שהשלימו בהצלחה, נשלח לקורס קציני שריון. בחוות-דעת של מפקדיו נאמר עליו: "קצין בעל ידע מקצועי רב, יעיל בעבודתו, בעל ביטחון עצמי". במחצית מאי 1973, משסיים את שירות החובה, נרשם לאוניברסיטה העברית בירושלים. בימים שהמתין לתחילת הלימודים, עבד כפועל בניין, כדי לחסוך כסף למימון לימודיו. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים לא המתין לצו הקריאה ועם הישמע אות האזעקה מיהר לבסיסו המרוחק. ואמנם, היה אחד הראשונים מאנשי המילואים שהגיעו לבסיס. אמרו חבריו: "זה טבעי שעמית הגיע ראשון". במלחמה השתתף בקרבות הבלימה נגד המצרים בחזית סיני. במהלך הקרבות ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973), הגיעה פלוגתו למעבר הגידי. הפלוגה התמקמה על הגבעה, ועל הגבעה שמנגד ישבה יחידה מצרית. על נסיבות נפילתו של סרן עמית בקרב אותו יום, סיפר מפקדו ביחידת השריון: "עמית נפל בפקדו על פלוגת טנקים, תוך גילויי מנהיגות ואומץ-לב ובהיותו מופת למסירות ולחברות טובה לכל חיילי פלוגתו ולמפקדי הגדוד. תודות לעמית ולשכמותו הצליחה יחידתנו במשימת הבלימה של כוחות אויב עדיפים, אשר ניסו לפרוץ את קווינו בציר הגידי". סיפרו החיילים שהיו עם עמית בתוך הטנק: "עמית שם לב כי חי"ר מצרי זוחל לעבר הטנקים שלנו מתוך 'שטח מת' (שלא נראה מתוך הטנק). הוא דיווח על-כך למפקדה וזו חשבה תחילה, שאלה חיילים שלנו. עמית חזר על השערתו וטען כי המצב יהיה מסוכן אם המצרים יתקרבו עוד יותר, ועל כן הוא יוצא מן הצריח לסקור את השטח. ניסינו לעצור בעדו, משום שהמשימה הייתה מסוכנת למדי. עמית טען כי מישהו חייב לעשות זאת, והואיל והוא המפקד, עליו מוטלת החובה… אכן, זחלו לעברנו כ250- חיילים מצרים והגיעו כדי 20 מטרים מהטנקים שלנו! עמית גילה אותם בהתרוממו מן הצריח עד למותניו ובהטיחו לעברם כמה צרורות אש. באש הנגדית ספג שני כדורים – אחד בפה ואחד בלב… "דרסו אותם, בטנקים!" היו מלותיו האחרונות ואמנם דרסנו אותם! אלמלא גילה אותם עמית, איש מאתנו לא היה נשאר בחיים. הוא נהרג והפלוגה ניצלה". הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בהר-הרצל. השאיר אחריו אב, אם, אח ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן. במכתב תנחומים למשפחה כתב שר הביטחון דאז, משה דיין: "עמית הוגדר כקצין טוב, מסור, אחראי, בעל ידע מקצועי רב, יעיל ואהוד על חבריו".