עקיבא, בן שרה-רבקה ואריה-לייבל, נולד בשנת תרפ"ג (1923) בפולין, בעיירה גרויצע הסמוכה לוורשה. למד בבית ספר עממי בעירו. בביתו התוודע עקיבא לתנועת הפועלים ולרעיונותיה. בתחילה היה חבר תנועת הנוער הקומוניסטי, אך לאחר זמן קצר הצטרף לתנועת "נוער בורוכוב", ומאז שאף לעלות לארץ ישראל. זמן מה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה ברחה משפחתו של עקיבא לרוסיה. אלא שמיד אחר כך פרצה המלחמה (ספטמבר 1939), פולין נכבשה וחולקה בין הגרמנים לרוסים בהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב והמשפחה מצאה עצמה תחת שלטון גרמני. זמן לא רב אחר כך נשלחו כל בני המשפחה, עם יתר היהודים בעיר, למחנה ההשמדה טרבלינקה. צוואת אימו של עקיבא הייתה כי ינסה לפחות הוא לברוח, ואכן, כאשר נבחרו בני הנוער שנראו חזקים לעבודת פרך במחנות והעמידו אותם בצד היה גם הוא ביניהם, על אף גילו הצעיר, כיוון שהיה בעל גוף חסון ושרירי. מחנה העבודה הנאצי בסקז'יסקו, אליו נשלח, היה ידוע כמחנה אשר עובדיו לא החזיקו מעמד תקופה ארוכה, כי ייצרו שם חומרי מלחמה המכלים את בריאות העובדים ואמצעי הגנה לא ננקטו. עקיבא עבד עבודת פרך, ובנצלו הזדמנות הצליח לברוח ממחנה האימים. זמן מה הסתתר בעיירת גרויצע, עד שנתפס והגיע לגטו ורשה. גטו ורשה נסגר בנובמבר 1940 והוקף בחומה. היהודים איבדו את רכושם, וזרם הפליטים שנדחסו בו הגדיל את התמותה במספרים מתעצמים. יהודי הגטו, ובייחוד הצעירים והילדים, התארגנו למבצעי הברחה מסוכנים כדי לספק מזון לתושביו. עד סוף 1942 גורשו מהגטו למחנות השמדה כ-300,000 איש ונותרו בו כ-50,000. אז התארגנו כ-800 צעירים, ועקיבא ביניהם, לקראת פתיחה במרד. הצעירים התארגנו במסגרת אי"ל (ארגון יהודי לוחם) ואצ"י (ארגון צבאי יהודי), אספו נשק והכינו מקומות מסתור ברחבי הגטו. בינואר 1943 פרץ השלב הראשון במרד, בעת שהגרמנים ביצעו אקציה. קבוצת יהודים שיועדו למשלוח פתחו באש על השומרים ונמלטו לפני העלייה לרכבות. במהלך חיפושי הגרמנים אחר הבורחים הם נתקלו באש מיושבי הגטו, הופתעו ונסוגו. המרד פרץ שנית ב-19 באפריל 1943, בערב פסח תש"ג. הגרמנים נכנסו לגטו בכוח בן 2,000 חיילים במטרה לחסלו. הם נתקלו בהתנגדות כבדה מצד הלוחמים היהודים, אשר ירו בהם מחלונות הקומות העליונות של בתי המגורים שהתרוקנו מיושביהם. לוחמת הגרילה שבה השתמשו מגיני הגטו הביאה ליתרון זמני שלהם על הגרמנים, ואלו נאלצו לסגת ולהתארגן מחדש. באותו יום אף הצליחו נערים יהודים להניף דגל כחול-לבן על גג אחד הבתים. ב-20 באפריל ניתן ללוחמים אולטימטום להניח את נשקם עד השעה עשר בבוקר. כוחות הוואפן אס.אס. שהגיעו למקום נתקלו בהתנגדות כבדה, ובשלב זה החלו הגרמנים להצית את בתי הגטו. כאשר נמלטו הלוחמים מן הקומות העליונות הבוערות אל הבונקרים התת-קרקעיים כילתה השריפה שממעל את אספקת החמצן שמתחת, והפכה את הבונקרים למלכודות חנק. הגרמנים הזרימו גזים רעילים לתעלות הביוב, והיהודים שנאלצו לצאת מן המסתור נורו למוות. הלחימה במורדים התנהלה מבית לבית ונמשכה עד 16 במאי. מרד גטו ורשה היה מבצע הלחימה הגדול ביותר של היהודים באירופה בתקופת השואה, ואילץ את הגרמנים להפעיל כוח רב כדי להתגבר עליו. בסופו בוצעה האקציה האחרונה, והגטו חוסל. לאחר שנתפס נשלח עקיבא שוב למחנות עבודה בגרמניה. היה באושוויץ ובמחנות אחרים, ושרד הודות לחוסן גופו ולרוחו העשויה ללא חת. כספורטאי נלהב היה תמיד מוצא זמן להתעמלות ואפילו לכדורגל, שהיה הספורט החביב עליו ביותר, והיה זה מראה שעורר במחנה העבודה תשומת לב מיוחדת. כל משפחתו של עקיבא הושמדה בטרבלינקה, ועם הניצחון על הנאצים הוא היה בין הראשונים שדרכם הייתה ברורה להם. קרוביו בארצות הברית ביקשו שיבוא אליהם, אך הוא דחה את בקשתם כי לא רצה בגולה חדשה. עקיבא החל להכשיר עצמו לקראת העלייה לארץ, לקראת חיי יצירה ושיתוף. יחד עם חברו הטוב יזם בבלגיה את הקמת קבוצת ההכשרה "בדרך", והיה הרוח החיה בה. עקיבא היה בין ראשוני העולים אחרי המלחמה בהעפילו באונייה "ביריה", שיצאה ממרסיי שבצרפת ביוני 1946. נאמנותו למפלגה ולתנועה לא פגה, ובצרורותיו הסתיר את הסמל של הנוער הבורוכובי ואת תעודת החברות, שהיו מבחינתו האוצרות הגדולים ביותר אותם רצה להביא עמו ארצה – למרות האיסור מצד מארגני העלייה. "ביריה" נרכשה במרסיי על ידי המוסד לעלייה ב' של ה"הגנה". הועלו על סיפונה 999 מעפילים, כמחציתם יוצאי פולין והיתר ממדינות אחרות ממזרח ומרכז אירופה. מרביתם חברי תנועות נוער, קבוצה אחת של חרדים מאגודת ישראל וקבוצה גדולה של פרטיזנים מאזור וילנה. לאחר תלאות הגיעה האונייה לנמל חיפה ב-1 ביולי 1946, שם נעצרה על ידי הבריטים. כיוון שהגיעה מיד לאחר אירועי "השבת השחורה" היה מחנה המעצר תפוס על ידי עצורים רבים מבני היישוב, והמעפילים הוחזקו באונייה "מקס נורדאו", שהייתה קשורה לשובר הגלים בחיפה, ומאוחר יותר הועברו למחנה המעצר בעתלית. לאחר שחרורו ממחנה המעצר הצטרף עקיבא לקיבוץ חפציבה בעמק יזרעאל. במשק החל לעבוד כחוצב, והתבלט מיד כחבר נאמן ומסור. כל ישותו הייתה נתונה כעת לקבוצת ההכשרה ולמשק, לחיי עבודה ויצירה, והיה מאושר על שהגיע להתגשמות שאיפתו. חבריו זוכרים אותו כאיש עבודה, חבר לכול, עוזר לחלש ובעל יד נדיבה. מדי בוקר, עד לפני עלות השחר, קם ויצא לעבוד במחצבת המשק כשרובה על שכמו, בודק את הדרך ומאבטח את הגישה לעבודה. בהופיע האויב באופק מיד הניח את פטיש האוויר, ותפס הראשון את הנשק להרחיק כל סכנה. בגמר יום העבודה הקשה שוב עלה להר, להביא זר פרחים לקישוט מעונו. עקיבא בלט גם באופיו, מספרים חבריו: עיקר העיקרים בו היה הרגש. לב המרגיש בצרות הנדכאים, של כל אלה שהמשטר הקפיטליסטי שלל מהם לחם ואוויר לנשימה. הוא התקומם נגד המציאות הסובבת בה פגש שעבוד ועוני, ומרד בה. הוא לא חיפש פיתרון אישי כי אם לכל הפועלים באשר הם. בתנועה המהפכנית, אליה נכנס בהיותו נער, פעל בלהט, במסירות ובקנאות. היה קשור למפלגת פועלי ציון ולדרכה קשר בל יינתק. לא החסיר אף פגישה מפלגתית, בכולן ישב, כולו מרוכז, בפה פעור, ובאמונה דתית כמעט קיבל את דברי המרצה. על אף שהלימוד היה קשה עליו התאמץ להבין ענייני סוציולוגיה מסובכים. הקשיב בתשומת לב רבה והיה אסיר תודה על ששמע. כשנסע לחופש ביקר לראשונה בסניפי המפלגה, במזכירות, במועדון. בהיותו אחד מן השורה היה גאה בפגישות שנפגש עם מישהו ממנהיגי פועלי ציון שמאל, ובכל הזדמנות ציטט את דבריהם. היה גאה שהוא חבר במפלגה, ומוכן להקריב עבורה הרבה. בפרוץ מלחמת העצמאות ביקש עקיבא להתגייס מיד, ודרש להצטרף ליחידה קרבית. הוא הוצב בגדוד 13 בחטיבת "גולני" – חטיבה מספר 1 ב"הגנה". עקיבא לא היה איש מלחמה ולא שש אלי קרב, אך הכרת הכרחיותה של המלחמה הביאה אותו לאחוז בנשק, ובשעת מבחן היה למופת באומץ לבו ועוז רוחו. הוא השתתף בקרבות רבים: בהגנת עמק יזרעאל, בכיבוש בית שאן, בקרבות כאוכב אל-הווא, בית יוסף וסנדלה, בקרבות על ג'נין ובכיבוש נצרת, ועד לנגב הגיע. גאה היה בעמידת הגבורה של גדודו וסיפר בהערצה על חבר המפקדים והחיילים. בכל מערכה קסמה לו מחדש רוחם החלוצית של הלוחמים. היה תמיד בין הראשונים להתנדב לכל פעולה, לכל הסתכנות. תמיד בין ראשוני הפורצים. בינואר 1949 השתתף עקיבא בקרב ברפיח במסגרת מבצע "חורב". מבצע "חורב" נערך בשלבי המלחמה האחרונים. הוא נועד למגר את הצבא המצרי מאזורי עזה, עוג'ה ועסלוג' (על כן נקרא גם מבצע "עין"), לסלקו מתחומי ישראל ולאלץ את המצרים לפתוח במשא ומתן לשביתת נשק. במבצע, עליו פיקד יגאל אלון, שותפו כוחות רבים של כמה חטיבות לוחמות, שהורדו דרומה מאזורים שבהם שקטה המערכה. המבצע החל ב-22 בדצמבר 1948 בהפצצה על ריכוזי הצבא המצרי. מאוחר יותר נע המאמץ העיקרי בשתי זרועות לעבר עוג'ה אל-חפיר (ניצנה). נעשה גם ניסיון לחסל את "כיס פלוג'ה", אך כישלון ההתקפה על עיראק אל-מנשיה מנע זאת. הקרב ברפיח, בצומת ובאזור מחנות הצבא, נועד לפגוע בתשתית הצבא המצרי, לנתק את כוחותיו שחנו באזור עזה מצפון סיני ובכך להביא לנסיגתו מחבל עזה. גדודו של עקיבא נתבקש לבצע פעולת הסחה גדולה בין עזה לרפיח, וכבש את משלט דיר אל-בלח. יום שלם החזיק הגדוד מעמד במשלט מול הסתערויות בלתי פוסקות, כשלוחמיו ממתינים לתגבורת. אך המצרים, מסתייעים בכוח משוריין, פתחו בד' בטבת תש"ט (5.1.1949) בהתקפת נגד גדולה ואילצו את הלוחמים הישראלים לסגת תוך סופת חול עזה. בנסיגה הקשה נפלו לוחמים רבים וביניהם עקיבא. עקיבא היה בן עשרים וחמש בנפלו. הוכרז תחילה כנעדר, אך גופתו נמצאה לאחר כמה ימים והוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בחפציבה. למרות שלא כל מטרות מבצע "חורב" הושגו, המשיכו הכוחות הישראליים להתקדם ואף חדרו לתחום סיני. המערך המצרי התמוטט ונשקפה סכנת כיתור לכל הצבא המצרי ברצועת עזה. בעקבות החדירה לסיני הופעל לחץ מדיני כבד על ישראל והיא נדרשה לסגת, אך האיום בניתוק עשה את שלו, וביום 6 בינואר 1949 הודיעה מצרים על הסכמתה לפתוח במשא ומתן עם ישראל. למחרת פסקה האש בחזית הדרום, ובכך נסתיימה הלחימה בחזית המצרית. החלל הינו "נצר אחרון". חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.
