כשיוף (כשיוב), יהודה

בן חנה ויעקב, נולד ביום י"א בכסלו תרפ"ד 19.11.1923)) בירושלים. למד בבית-הספר "תחכמוני" והמשיך בבית-הספר התיכוני למסחר. אחרי סיום לימודיו עסק במסחר. עבודתו גרמה לו סיפוק והוא התמסר לה בחריצות ובמרץ. במאורעות תרצ"ו, בהיותו עוד תלמיד כיתה ח' של בית-הספר היסודי, הצטרף אל ה"הגנה" ואף השפיע על כמה מחבריו לעשות כמוהו, והם התחברו לקבוצה אחת. להוריו לא סיפר דבר מחשש פן ידאיגם. אולם הוא נתאכזב מן התפקידים שניתנו לו – העברת מכתבים בשעות היום – ותבע ממפקדיו אימון בנשק קל, כי האמין שבכוחו למלא משימות גדולות יותר. ההתפתחות הגופנית היתה חשובה בעיניו ולכן הצטרף ל"מכבי". היה אדם שקט וצנוע בבית, בעבודה ובקרב חבריו, ועם זאת פעיל ומלא-מרץ, נכון לבוא לעזרת הזולת בכל עת. ביום 2.12.1947 כאשר המון ערבי פורע התנפל על המרכז המסחרי בירושלים, בתגובה על החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ לשתי מדינות, ניצל בנס מידי ההמון הערבי. מאז הזניח את עבודתו והקדיש רוב זמנו לפעולות ה"הגנה". כל מה שהוטל עליו ביצע במסירות. לא השתמט ממשימה קשה ונענה לכל דרישה. שגור היה בפיו: "זה תפקיד – ויש למלאו ברצון". תחילה היה ממגיני העיר העתיקה, שם נפל רימון ליד עמדתו אך למזלו לא התפוצץ ויהודה לא נפגע. כעבור שבועיים נשלח לקסטל ולארזה והשתתף בפעולות להבטחת הדרך לירושלים. כשהועבר לירושלים לשמירה באזורי-ספר, ראה כי לא כל מכריו מגויסים, אך לא גער ולא רטן. הוא האמין כי מצפונם עוד יעורר אותם לפעולה. בשומעו כי חבריו נפצעו ברחוב בן-יהודה, אמר: "מזל הוא, היינו בעמדה קדמית ומבודדת ולא אירע לנו דבר, וכאן, בלב ירושלים העברית, ניפצע". כעבור ימים מספר נפל בלב ירושלים העברית. ביום כ"ה בשבט תש"ח 5.2.1948)) שמר ליד בנייני הסוכנות. בשעה 10 בערב נורו עליו שתי יריות מתוך "אזור ב'" הסמוך, בידי חיילים בריטיים, והוא כרע ומת עוד לפני שהספיק להשיב אש. נקבר בהר-הזיתים בירושלים. שמו נחקק באנדרטה שהוקמה בבית העלמין הצבאי בהר-הרצל לזכר חללי הרובע היהודי ולזכר לוחמים שנפלו במערכה על ירושלים והובאו לקבורה בהר-הזיתים.