בן לאה ואליעזר, נולד ביום ט' באלול תרפ"ו (19.8.1926) בעיר שופרין שבהונגריה, וגדל בעיירה שומוריה שבסלובקיה. יצחק למד בבית-ספר יסודי בסלובקיה ובבית-ספר תיכון בהונגריה. משפחתו הייתה ידועה בעירו כציונית, ובגיל צעיר הוא הצטרף לתנועת בית"ר. במלחמת העולם השנייה נכבש חלק מסלובקיה על-ידי הונגריה, בעלת-ברית של גרמניה הנאצית. כך הגיע יצחק בשנת 1942 לבודפשט. הוא השלים בבודפשט את לימודיו במגמת טכנולוגיית טקסטיל, והמשיך בה את פעילותו בבית"ר. יצחק היה אחד ממנהיגי התנועה, ופעילותו הציונית סיכנה לא אחת את חייו. בשנת 1944, כשפלשו הגרמנים להונגריה, נלקח יצחק למחנה עבודה. הוא הצליח להימלט מן המחנה אל מקום מגורי אביו. הוא נאסר שוב, יחד עם כל משפחתו. הם נשלחו למחנה המוות באושוויץ, ושם נספתה כל משפחתו של יצחק, ורק הוא נותר בחיים. לאחר שהוכרעה גרמניה, שוחרר יצחק ממחנה המוות. הוא החל לנדוד עם שארית הפליטה לכיוון הים התיכון, לאוניות מעפילים שכבר הפליגו לארץ. בשנת 1946 עלה לארץ יצחק כמעפיל, ומיד מצא את דרכו לתנועתו מנוער, לבית"ר. הוא הצטרף כחייל לארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל), כשמלחמת המחתרת הייתה כבר בעיצומה, והתמסר כולו למאבק נגד השלטון הבריטי בארץ. כשנתיים לחם יצחק בשורות האצ"ל. הוא השתתף בפעולות קרב נועזות, ובשנת 1947 עבר קורס מפקדי כיתות. כעבור כשנה אחת, כשהחלה המערכה נגד הערבים, הוא עבר באצ"ל קורס מפקדי "גונדות" (מחלקות) והיה בין המפקדים בקרבות ברמלה, כאשר התנהלה המערכה לשחרור הדרך לירושלים. אחרי הקמת המדינה, עם פירוק האצ"ל, הצטרף יצחק לצה"ל, ב-7.6.1948, בדרגת סג"ם. הוא השתתף בקרבות לשחרור הנגב ולחם בעירק-אל-מנשיה. בתום קרבות תש"ח, לא פשט יצחק את מדיו והצטרף לשירות בצבא הקבע, החל במרס 1950. הוא הועלה לדרגת סגן, ושנים אחדות מילא תפקידים בפיקוד ומטה. בפברואר 1951 הועלה יצחק לדרגת סרן. במבצע קדש, הוא פיקד על יחידה אשר לחמה בסיני. לאחר מכן עבר יצחק בהצלחה קורס לפיקוד ומטה (פו"ם), ועד מלחמת ששת הימים כיהן כעוזר אג"ם במפג"ש, בדרגת רס"ן. חוות-הדעת של מפקדיו עליו באותן שנים הייתה: "קצין שקול ויסודי, קר רוח, אמיץ, ביצע תפקידו בצורה יעילה ובלא דופי. קצין שפקודיו העריצוהו וכיבדוהו תחת אש. קצין מצוין". חוות-דעת נוספת: "קצין מאורגן וממושמע, בעל ניסיון רב וכושר מעולה ביותר בהדרכה ובארגון;" "מסור, אחראי, משתף פעולה לויאלי, בעל ניסיון וידע רב בהדרכה ובעבודת מטה, מסודר, דייקן בעבודתו ובחיי יום-יום. דעותיו מקובלות בקרב חבריו בעבודה". אחרי מלחמת ששת הימים נתמנה יצחק לשנתיים ימים לתפקיד מפקד בסיס הטירונים של חיל-השריון. הוא עבר קורס מתקדם בחיל-השריון, ונתמנה סגן מפקד קורס מ"פים בשריון. בתפקיד זה הוא כיהן עד שנת 1971, בדרגת סא"ל. לאחר מכן, נתמנה יצחק לתפקיד סגן מפקד חטיבת שריון. במלחמת יום הכיפורים הוא עבר עם חטיבתו את מסלול הקרבות הכבדים, החל בלוחמת הבלימה ליד תעלת סואץ בימיה הראשונים של המלחמה, וכלה בפריצה אל מעבר לתעלה לתוך מצרים. יצחק אף השתתף בכיתור הארמיה השלישית ובפריצה לעיר סואץ. ביום 24.10.1973, ביום הקרבות האחרון, נפצע יצחק פצעים אנושים בראשו. הוא אושפז ושנה שלמה היה בטיפול. כשמצב בריאותו לא השאיר תקוה, שיוכל לחזור לתפקידיו בצה"ל. אולם בכוח רצונו העז ובעזרת רופאיו, הוא חזר לאט-לאט לכוחותיו ולכישוריו. אחרי שהתאושש חזר יצחק למערך חיל-השריון. בסתיו של 1974, הוא שירת בבסיס אימונים כמתכנן תרגילים ואימונים. ארבע שנים מילא יצחק תפקיד זה. בשנת 1978 הוא הועלה לדרגת אל"ם, ושימש בתפקיד קצין מטה בכיר לתורה ולתרגילים במפג"ש. אחת המשימות המיוחדות שהוטלה עליו הייתה לעדכן את הוראות חיל-השריון. ביום י"ב באדר א' תשמ"א (16.2.1981), בעת שישן בביתו בטבריה, נפטר יצחק עקב סיבוך פתאומי של מחלת לב וריאות. בן 55 שנים הוא היה במותו. מפקד גייסות השריון כתב עליו לאשתו אחרי מותו: "יצחק נמנה עם ותיקי השריון ומניחי היסוד לחיל. הוא היה מקובל על כולנו כקצין מעולה, והסתלקותו הפתאומית מאיתנו היא אבידה קשה ביותר לצה"ל ולחיל השריון בפרט. דמותו האצילית של יצחק, אופן השתקמותו מהפציעה ותרומתו למדינה ולחיל-השריון יזכרו בליבנו לעד. עם ישראל שיכל את אחד מטובי בניו, ואנחנו – אחד מטובי חברינו". יצחק הובא למנוחות בבית-הקברות הצבאי בטבריה. הוא השאיר אחריו רעיה.
