כרמלי, בנימין

בן חיה ויצחק, נולד ביום ד' בתמוז תר"ף (20.6.1920) בימי מהומות ומבוכה בעיר אודיסה, רוסיה, ומאז החליטו הוריו לדבר ביניהם רק עברית למען תהיה זאת שפת-האם של בנם וקיימו את החלטתם. בהיותו בן שמונה חודשים טולטל עם הוריו בגניבת הגבול דרך הנהר דניסטר, והם ניצלו בנס מיריות החיילים הרוסים ומטביעה בנהר והגיעו לבסרביה (אז רומניה). החל בשנתו הרביעית חי באווירת הכשרה לעלייה, היות שאביו היה מדריך בחוות חלוצים. משעלתה המשפחה לארץ-ישראל באלול תרפ"ד למד זמן קצר בגן-הילדים בתל-אביב ואחר-כך בבית-ספר. נתגלה בו חוש מוסיקלי ובהיותו בן שש התחיל ללמוד לנגן בכינור, אך הוכרח להפסיק. משנשלח אביו כמורה ליבנאל וגם כשהועבר אחר-כך לרחובות לא נמצאה לבנימין אפשרות להמשיך, וזיקתו למוסיקה נשארה כל ימיו בגדר משאלה שלא באה על סיפוקה. גם שאיפתו להוסיף דעת כדרך אבא וסבא, לא נתממשה, כי המציאות החומרית הקשה אילצה אותו לצאת לעבוד בגיל צעיר. לפני צאתו לעבודה למד בבית-הספר החקלאי על שם כדורי. חודשים אחדים היה שם רועה-צאן ועבודה זו השרתה עליו הרגשת שלווה ואושר, אך לא מצא דרך להתערות בה. בנימין עבד בבית-החרושת "סדן" בתל-אביב, בסלילת כבישים, בהשקיית פרדסים ברחובות (שם חלה במלריה טרופית) ואחר-כך כבורר פרי-הדר, ובאחרונה כלוטש יהלומים בבית-חרושת בנתניה. היה ספורטאי פעיל מאוד ב"מכבי" רחובות, שם עמדה לו יכולתו הספורטיבית להימלט בקפיצה מגג אל גג מפני השוטרים הבריטיים שרדפו אחריו בגלל שהפיץ כרוזים נגד השלטון המנדטורי בשל מעשיו כלפי מעפילי האונייה "אטלנטיק". באורח-חייו המסודר להפליא שימש מופת לרבים. משעבר לעבוד בנתניה עמד על ניגודי האינטרסים שבין מעבידים לעובדים והיה הרוח החיה בוועד עובדי המפעל, אך לא העביר את הרגשת הניגודים לשטח החברתי והפוליטי והתמסר להדרכת "המכבי הצעיר" בנתניה. בנימין נשא אישה, וכשנולדה בתו הבכורה אסנת החל להביע את רחשי לבו והגיגיו ביומן שכתב בצורת מכתבים אליה, שתקראם לכשתגדל ותלמד לדעת, כי "אין דבר העומד בפני הרצון". ברשימותיו אלה סיפר לה על שאיפות אנושיות ולאומיות, על ניצחונות ותבוסות לספורט העברי, על מאורעות שונים ועל חלומות נעורים שלא נתגשמו. אהבתו הגדולה למשפחתו הקטנה הלהיבה אותו לאהבת-הקרבה למשפחתו הגדולה, וחש להתנדב להגנתה עוד לפני הגיע תור גיוסו ועל סף הולדת בתו השנייה. במכתבו לאישתו בבית-היולדות התנצל על מעשהו: "הלא תביני אותי – לא יכולתי אחרת. אינני רוצה שבנותינו תהיינה מועמדות כחומר לתעשיית הסבון; חובתי כאבא מכריחה אותי לבטח את חיי בנותינו מהזוועות האלה ולשחרר בשבילן את מולדתנו…" אך בינו לבין עצמו, ברשימה ביומנו, הביע בעניין זה "אני מאמין" לאומי-אוניברסלי: להילחם להקמת המדינה למען "נוכיח לעיני כל הגויים כיצד מנהלים מדינת צדק". בנימין שירת בחטיבת "אלכסנדרוני", תחילה כמדריך-ספורט למגויסים במחנה נתניה ואחר-כך הועבר כמ"כ ליחידה קרבית של חי"ש. סמוך להכרזת המדינה נשלח לפעולת- הסחה נגד הכפר טירה שליד כפר הס ושם נפל עם רבים מחבריו אור ליום ד' באייר תש"ח (13.5.1948). הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בתל מונד.