כץ, רמי נורמן
רמי, בן מילי ומקס, נולד ביום ט"ז בניסן תש"ט (15.4.1949) ביוהנסבורג, דרום אפריקה. הוא סיים את לימודיו בבית-ספר עממי ותיכון ביוהנסבורג, ואז התגייס לצבא דרום-אפריקה שם שירת בחיל הרפואה כשנה. מילדותו שאף לעלות ארצה בעקבות אחיו גדעון שגר עם משפחתו באשקלון. רמי עלה ארצה בפברואר 1969 והגיע לאולפן שאורגן ע"י הפדרציה הדרום-אפריקאית בשיתוף קיבוץ נחשון. במהרה נקלט בנחשון שנהפך להיות ביתו. הקשר שלו עם המשפחה המאמצת – אריק ושלומית – היה חזק ואמיתי. רמי אהב את השדות, את הנופים בסביבה, את העבודה והילדים בקבוץ. הוא עבד במסירות ובנאמנות והתחבב על הכל. מטבעו היה רמי אדם רגיש ואוהב זולתו, ישר, בעל מצפון וחברותי מאוד. הכל הכירו אותו כ"איכפתניק" שאינו מתחמק מעבודה קשה, ומוכן לסייע לכל אדם כל אימת שעזרתו נדרשה. בדצמבר 1971 היה לחבר בקבוץ נחשון ובו החליט לחיות את חייו. רמי גויס לצה"ל בנובמבר 1972 והתנדב לשרת בשריון. בקורס תותחנות היה לחניך מצטיין. לאחר סיום הקורס הוצב לגדוד שריון בסיני והחל שם בתקופת האימונים והתעסוקה. מפקדיו אהבו אותו והעריכו אותו כחייל מצטיין ובעל כושר מנהיגות טבעי, שקט וקר רוח, שנוכחותו משרה ביטחון על סביבתו. בפלוגה שלו היה רמי המבוגר והכל ראו בו מעין אח גדול, מדריך ומכוון. אך הוא לא ניצל את מעמדו לרעה וחבריו ליחידה ספרו שמעולם לא נהג בהם יוהרה או זלזול, ולכן הם העריכו אותו ונהגו לבקש את עצתו כ"בעל הנסיון". למרות שהיה שקט ומכונס בעצמו למדו חבריו להכירו והצליחו ללמוד מעט על עולמו הפנימי. מתמיד היה אוהב ספר ואף בעת שירותו בסיני מצא זמן לקריאה. לילות ארוכים היה יושב רכון על ספריו וקורא לאור הנר. הוא שמר על קשר עם הוריו ומשפחתו ועם חבריו בארץ ומחוצה לה, והקפיד לכתוב להם לעיתים קרובות ולספר להם על אורח חייו, על מחשבותיו ועל תוכניותיו לעתיד. ככל שהלך וקרב יום שחרורו מהשירות הסדיר בצה"ל נראו חלומותיו ותוכניותיו מציאותיים יותר ויותר. אך הוא לא זכה להגשימם. בפרוץ מלחמת יום-הכיפורים היה הגדוד בו שירת רמי בפעילות מבצעית מול תעלת סואץ והיה בין הראשונים שהשתתפו בקרבות הבלימה נגד המצרים. ביום י' בתשרי תשל"ד (6.10.1973) נפגע הטנק שלו בקרב בטיל נ"ט ורמי ואריק ניצן (מפקד הטנק) נהרגו במקום. זמן רב נחשב כנעדר ורק לאחר ארבע שנים, בנובמבר 1977, הוחזרה גופתו ארצה. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר-הרצל בירושלים. השאיר אחריו הורים, שני אחים ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. ציירת מקבוץ נחשון הציגה תערוכה לזכרו; חברים מיחידתו כתבו שירים עליו; בערב שנערך לזכרו בקבוץ אמרו חבריו: "פתאום גילינו שבמקום הזה, שהוא ביתך, יש חברים שאינם מכירים אותך. המקום הזה שהוא ביתך ועשית אותו לבית תוך לבטים וגעגועים. לא בית מכח הטבע של זה שנולד פה, אלא בית השייך לזה שבא אליו ונאבק על זכותו לחיות בו. על כל הרגשות המעורבים של מי שהגיע מרחוק והותיר אחריו בית ראשון וארץ ראשונה – כל-כך מלא אהבה וכל-כך מוכן להתחלק בה… רצינו שערב זה לא יהיה קפוא ושחור, כי ידענו שתהיה רוגז עלינו. רצינו שיהיו בו שירים שאהבת, רצינו לספר על אהבתך העזה לנו, לנחשון, לנוף, לפרחים ולפרפרים. לא יכולנו".
