כץ, צבי (‘צביקה’)
בן יצחק ולאה. נולד ביום ג' בתמוז תשט"ז (12.6.1956) בתל-אביב להורים שנפגשו בארץ כעולים חדשים, הנושאים בחובם שכול משפחתי וחויות השואה. אל מגורי חדר אחד, דחוס-אויר, ובתנאי צמצום כלכלי נולד התינוק זהוב-התלתלים וכחול-העיניים, כדי להביא לחייהם שמחה שלא ידעו עד אז, ונשאר עד יומו האחרון – מוקד כל מעייניהם. את לימודיו התחיל צביקה בבית-הספר היסודי 'יהודה המכבי' שבתל-אביב ולאחר שהמשפחה עקרה לבת- ים סיים את לימודיו בבית-הספר 'נחשונים' שבעיר זו. מילדותו ניחן ב'ידי-זהב' וטבעי היה שהמשיך את לימודיו בבית-הספר המקצועי של 'אורט' בחולון, במגמה של מסגרות-מכנית. תוך-כדי- כך למד במכון הישראלי להשכלה בכתב ועמד עד לגיוסו בארבע בחינות-בגרות. בכל השנים הללו החזיר צביקה להוריו מלוא-החופן אהבה. גם תקופת ההתגברות, המביאה עמה בדרך-כלל משברים בין בנים והורים, עברה במשפחה זו בהרמוניה. צביקה עמד תמיד על המשמר כדי לשמח את הוריו, בייחוד כשהיה רואה ענן-דאגה יורד עליהם, בשעות שירה ונגינה, שהיו מעבירות את המשפחה לעולם שכולו טוב ובהרבה מעשים קטנים של נוכחות ועזרה, שנועדו לשכנע את ההורים כי הנה גדל להם בן שעליו יוכלו לסמוך. בשנים אלה פיתח צביקה את תחביבי-הספורט שלו, בעיקר – שחייה בים ואף היה מציל- חובב. ובשנים אלה נתגלה ככוח חברותי, תחילה במסגרת הגדנ"ע ואחר-כך, כשליכד סביבו חבורה גדולה של בני-עלומים שבעירו. הוא היה רקדן מעולה, זימר, ניגן בגיטרה, אך כושר- מנהיגותו בא לו בעיקר בזכות התכונה הנדירה בגיל זה של העדר תוקפנות ואי-הבושה לדגול בערך הפשרה. לא רק נאה דרש אלא נאה קיים את הפסוק "ואהבת לרעך כמוך…" בפברואר 1975 נקרא להתגייס לצה"ל. כבוגר בית-ספר מקצועי הוסב לחיל-ההנדסה ועבר אימונים מפרכים – קורס-חרמ"ש, קורס-פלסים, קורס-מ"כים וקורס-מש"קים. גם בצבא נשאר צביקה – צביקה. כאשר נפצע המ"פ באחד המסעות, התנדב צביקה לשאת אותו על גבו מרחק 15 ק"מ. כאשר הוצע לו להיות מש"ק היחידה – דחה צביקה את ההצעה בנימוק שאינו מסוגל להשפיל טירונים. לבסוף הופיע בפני ועדה רפואית, שרצתה להתחשב בעניין רפואי שנתגלה בכליותיו, ודרש להועידו לחיל קרבי. הוא הועבר לחיל-האויר והוצב ביחידה לסילוק נפלים. מיד בתחילת מילוי תפקידו ביחידה זו נשלח למשימה שבה נפל, בסיני, ביום י"ט בשבט תשל"ו (21.1.1976), כאשר הוטל עליו ועל חברו לפנות שטח-אימונים של צה"ל מנפלים ששרדו בשטח עוד ממלחמת יום-הכיפורים. איש-מילואים שהיה בשטח כתב אחר-כך להוריו: "הכרתי את צביקה רק שלוש שעות. הייתי בין אלה שיצאו להילוות אליו ואל חברו ז"ל כדי להוות קשר עם יחידתנו ולאבטח את האזור בעת שהשניים יבצעו את תפקידם. אחר מאנשי-המילואים שהיה אתי הציע לצביקה ולחברו לעזור להם, באשר יש לו ידע בסיסי בנושא בו הם עוסקים, אך הם השיבו שעל כולנו להתרחק – למען ביטחוננו 'תפקידנו מסוכן' – אמרו – 'אבל רק אנחנו מופקדים על ביצועו'. עמדנו המומים לנוכח האסון, אך ידענו שהם לא רק נפלו במילוי תפקידם אלא מסרו נפשם בשבילנו, בשביל כל היחידות המתאמנות והמכשירות עצמן להיות מוכנות לעמוד מול אויב…" אביו של צביקה מספר: "יום לפני שצביקה טס לסיני למשימתו, זימן הגורל את שנינו לאותו אוטובוס, אך מבלי שהרגשנו זה בזה ורק בירידתנו מהאוטובוס נפגשנו. הלכנו קמעה שלובי-זרוע. שאלתיו אם ילון בבית והשיב: 'לא. מחר עלי לטוס לסיני'. שתקתי, אך הוא קרא את מחשבותי. 'נו, באמת אבא, תהיה גבר!' אמר. למחרת צלצלתי לבסיס לשאול אם צביקה כבר חזר, אמרו לי כי עוד לא חזר. ואכן, לא חזר עוד… חי". הוא הובא למנוחת- עולמים בבית-העלמין הצבאי שבחולון. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. השאיר אחריו הורים ואחות. אחר-כך נוספה עוד אחות. מפקדו כתב עליו: "צבי היה עשוי מאותו חומר שהטובים מכולם שייכים אליו… הפעילות היומיומית של היחידה שלנו מסוכנת ומחייבת מאמץ מרבי וקור-רוב ומגלה מיד את האדם לטוב או לרע. צבי נתגלה כאחד הנפלאים… הוא נספה במהלך מבצע, אשר מעצם טבעו הוא הקרבה למען אחרים… צבי ידע והבין את משמעות עבודתו, אך התנדב למבצע של אותו יום".
