מנחם (נחי, נשיק), בן צפורה (ניוניה) ויואב, נולד ביום ג' בניסן תרצ"ח (3.4.1938) בתל-אביב. הוא למד בבית-הספר היסודי "בית-חינוך צפון" ואחרי-כן למד בבית-הספר התיכון "שלווה" בתל-אביב. מנחם היה ספורטאי נלהב, בעל כושר גופני טוב וגוף מוצק. הוא אהב את הים והקדיש לו כל שעה פנויה. בנעוריו הצטרף לקבוצת השייטים של אגודת "הפועל", ואף זכה פעמיים באליפות הארצית בתחרות של שיט מפרשיות. הוא ניחן בתבונת כפיים, הרבה לתקן, לפרק ולהרכיב מכשירים שונים וידע להפיק את מלוא ההנאה מכל פעילות. גם לצייר ידע, לפסל ולגלף. ציירים מידידי המשפחה שיבחוהו על ציוריו, ואמרו כי "הצטיינו בבגרות ובעמקות, כיאה לאמן בוגר ובשל. בציוריו נתגלתה התסיסה הפנימית המתמדת שבו, וכן כושר ההתבוננות שלו בנעשה סביבו". מנחם היה חברותי, אך ידע לבחון היטב את חבריו ולהעריך כל אחד מהם לפי מעלותיו ולפי כישוריו. הוא ניחן בנפש רגישה, בכנות, ובחוש צדק שהיו לשם-דבר בקרב ידידיו. היו לו עיניים ירוקות ופיקחיות, מלאות ביטחון עצמי, טובות ומחייכות. היה לו חוש הומור וכישרון להשרות אווירה טובה ונעימה. הוא היה רחב-לב, נדיב ומלא שמחת חיים. סיפר עליו חברו: "היה ניגוד מפתיע בין ממדיו ותנועותיו ההחלטיות, לבין הרוך בהתנהגותו. תגובותיו המהירות ועירנותו נטעו בסובבים אותו תחושה, כאילו יש לו תשובה מוכנה לכל אפשרות. תגובותיו הזריזות הקדימו, לפעמים, אף את השיקול ההגיוני, עד כי מצא עצמו, מדי פעם, במצבים עדינים. אך תושייתו, שנינותו וכושר האלתור שלו גברו על הכל". מנחם גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1956 והוצב לנח"ל. לאחר הטירונות השתלם בקורס למדריכי טופוגרפיה, בקורס צניחה ובקורס מ"כים חי"ר והיה חייל אחראי ומסור לתפקידו. לאחר ששוחרר מהשירות הסדיר והוצב למילואים, הועבר לחיל השריון. תחילה היה סייר ואחרי-כן נתמנה למפקד סיור. הוא השתתף במלחמה בשנת 1967 והוענק לו "אות מלחמת ששת הימים". ביום י"ד בתשרי תשל"ד (10.10.1973) נהרג מנחם מאש האויב בציר "בלוזה-קנטרה". הוא התנדב לצאת לבדו בג'יפ סיור, כדי להחזיר נהג משאית שטעה בדרך. על גילוי גבורה במילוי תפקידו הקרבי, תוך חירוף נפש, הוענק לו "עיטור העוז". וזה תיאור המעשה: ביום 10 באוקטובר 1973 הבחין סמ"ר מנחם כץ ז"ל בתצפית במוצב 'מרתף', במשאית אספקה שלנו, שחצתה בטעות את קווי האויב, לכיוון קנטרה. הוא התנדב לדלוק אחרי המשאית, כדי להחזירה לתחומנו, ונכנס לעומק של כ3- ק"מ לתחום המצרי. כאשר נראה היה שאי-אפשר להחזיר את המשאית, ניתנה לו הוראה לחזור לתחומנו, אולם הוא האמין שיעלה בידו להשיג את המשאית, והמשיך לדלוק אחריה. כשראה שאפסה כל תקווה להחזירה, בהיותו מוקף בכל עבר בחיילי אויב, ניסה לחזור לתחומנו – אך בדרך נפגע ונהרג. במעשהו זה גילה אומץ-לב רב, קור-רוח ודבקות במשימה". מנחם הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו אישה, שני בנים ובת ואם. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "מנחם היה בעל רוח עליזה, בעל תושייה וסייר מעולה, היודע למצוא פיתרון לכל בעיה. אהוב היה על שום העזרה והסיוע שנכון היה להושיט לכל אחד מהחיילים. למנחם לא ניתנו פקודות, היות שתמיד ביצע מרצון ובמסירות את המוטל עליו, עד לרגעיו האחרונים". משפחתו וחבריו יזמו שיוט מפרשיות שנתי לזכרו של מנחם והפסל יגאל תומרקין – ידידו של מנחם – עיצב גביע נודד, שמוענק לזוכה במקום הראשון בשיט; לאחר שהוענק למנחם "עיטור העוז", פורסמה ב"במחנה" רשימה עליו בשם "להחזיר נהג תועה".
